עם פרישת בנט

לילה. קורא דברים שאנשים כותבים על בנט, ורע לי, רע לי מאוד. רע לי מבחינה פיזית-נפשית, ורע לי מבחינה כללית-חברתית.
אומר כמה מתחושותיי.
נראה לי שבכל זאת הרע ניצח. היה כאן בכל זאת ניסיון, 'ניסוי' קוראים לזה, להציג משהו שונה, איזו ענייניות וחיוביות, איזה מבט קדימה. אבל 'הניסיון נכשל', כפי שאומרים. מה ישאר ממנו? רק זיכרון של מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה, ומכאן תחושת מרירות הולכת וגוברת.
את כל זה אני אומר גם כשדעתי על מדיניות הקורונה של הממשלה היא לא סוד. גם לי יש ביקורת על הממשלה בנושא זה. אבל את רוב האנשים הנושא הזה כלל לא מעניין. לא, הם מבקרים את בנט על שהפר את הבטחותיו, על שהלך עם עבאס, על שחבר לשמאל. וכאן נאמר – וכי ביבי לא עשה בדיוק את הדברים האלה? הפר את הבטחותיו – כן, כל הזמן, היה במשא ומתן עם עבאס – כן, עשה קואליציה עם מפלגות שמאל – כן.
אני באמת לא מבין מה מניע אנשים. מה גורם להם להיות כל-כך מחופרים בעמדתם ובצבע מפלגתם, עד שהם אינם רואים את ההקבלה הזו (למשל), או שהם פוטרים אותה בתירוצים שונים, חסרי תוקף.
במילה אחת, זוהי צביעות. וצביעות היא סעיף של הרוע. וכן של היעדר התבונה.
אז כן, אני הרמתי ידיים. כאמור, גם מבחינה כללית-פוליטית, וגם ברמה האישית. אני כה רחוק מעמדות החברה הישראלית, פער שאולי בלתי ניתן לגשר עליו, אבל משום מה אני לא יכול להתעלם ממצבה ומהקיום שבתוכו אני חי, ומכאן הייאוש.
אין באמת לאן לברוח. לא לחו"ל, ולא לפינות-נייטרליות בארץ. ואין באמת מה לעשות. מצב קשה ומדאיג, הן ברמה הכללית-חברתית, והן ברמה האישית (בריאותית, מורלית, מקצועית, כספית, חברתית – בכל צד של החיים).
אני כותב את הדברים אחרי שקראתי פוסט של יואב שורק בנושא. הוא כותב יפה. הוא אומר שאפשר לבקר את בנט על דברים שונים, אבל צריך להכיר לו טובה על עצם הניסיון ועל העבודה הטובה שעשה. אני מסכים. אבל למקרא התגובות מבינים שזו דעת מיעוט. אנשים אכולי שנאה וזעם, וכל זאת למה? למה? למה באמת?
האם בנט החזיר גרגר מאדמת ישראל? לא. האם המצב הכלכלי הורע בצורה משמעותית בזמנו? לא (כן התחילה אינפלציה, בכל העולם, ונראה שעוד נכונו לנו ימים קשים). אז מה, למען השם, מה? (וכאמור, ביקורת על מדיניות הקורונה אני מבין, אך לא בזה מדובר כאן).
צר לי לומר, אבל כנראה הדבר בסופו של דבר מעיד רק על טבעו של האדם, והוא טבע רע, קטנוני, צר עין, נכלולי, אינטרסנטי, צבוע, בלתי מושכל, חוטא.
וכאן אף אוסיף – זוהי הצעת היהדות. לא היהדות הנאורה, החילונית, של 'ואהבת לרעך כמוך' ושאר סיסמאות חביבות, אלא היהדות הנוקשה, 'הארד קור', שאת האישור המוסרי שלה מקבלת מקיום המצוות, ובזה היא רואה את מעלתה ואת יתרונה.
כן, אחרי הכול – כך מתברר עתה, ותוך כדי כך שאני מודע לזה שהנקודה האחרונה עלולה ליצור רתיעה והסתייגות, וכנראה גם תיצור, אך הדבר לא ימנע ממני מלומר אותה – אחרי הכול מדובר כאן על נושא הדת היהודית.
וראו גם כי רבים ממחנה הימין מזכירים בדיוק את זה – את חשיבות הצביון היהודי, כלומר היהודי-דתי, של המדינה.
ועתה, לאחר שאבחנו (מי? אני ואתם. אני ככותב ואתם כשומעים פוטנציאלים) את נושא המחלוקת במדויק, אולי, רק אולי, אולי ניצת כאן גם איזשהו ניצוץ של תקווה. כי עכשיו אנחנו יודעים מול מה אנו ניצבים. לא מול מופע מפחיד ולא מוסבר של שרירותיות ורוע, אלא מול גורם מובחן ומזוהה, מוכר, אהוב, וגם שנוא – הדת היהודית.
המשך יבוא.

זה הפוסט של שורק –
https://www.facebook.com/739164537/posts/pfbid02fHkwpuJ1gTWrsSTn7sM1vWFw9o5unHTDKKfcjUwAfcQK8WDWYMugtzEwrGrTSdUnl/

וזו תגובה אחת שם שמצאה חן בעיניי –
לפעמים מרגיש שאני הולך בעולם של שטופי מוח. אנשים, חברים, אחים, אינטליגנטיים, נעימים, עם חוש ביקורתי מפותח, שפשוט פותחים פה ג'ורה ולא רואים את מה שמולם.
בכל מציאות כזו תמיד אחשוד בעצמי שאולי אני המבולבל והם הצודקים, אבל הסגנון הגס והבוטא הזה הוא הראיה הכי פשוטה למי פה מבולבל.