יומן לילה, 2.6.22
כמה הרהורים על דת.
הערב הייתי בהרצאת השקת הספר 'חרדיות ישראלית' מאת מיודעי ד"ר ארי איתן. היה מרתק ביותר, ולא אוכל לסכם כאן הכול. אבל בגדול – ארי סוקר את אופי החברה החרדית היסטורית ועד היום, שלה שלושה מרכזים – מודל תיבת נח, כלומר התבדלות, התרכזות בלימוד תורה בלבד, והסתמכות טוטאלית על 'דעת תורה'. ולבסוף, הוא מציע את המודל שלו לחרדיות מתחדשת, שלא פוחדת מהקדמה והידע. יפה מאוד.
ועוד היום – נפטר אורי זוהר, וצפיתי בשני סיכומים עליו, בכאן 11 ובערוץ 13. זה יפה ומרגש מאוד.
אבל עוד קודם לשני אלה דיברתי עם מישהו, ואמרתי לו שהמקרה של זוהר די טרגי בעיניי. כי אני יכול להבין מאיפה הוא רצה לצאת – מהריקניות החילונית, הנוכחת עד היום, שהוא הגיע עד לקיצוניות שלה. אבל אני לא כל-כך מבין לאן הוא הגיע, כי מה יש לחרדיות להציע? אמת אין שם, לדעתי.
אבל בעצם, כמובן, זה לא כל-כך מסתורי, ואפילו מובן מאליו. כי לישראלי הטיפוסי, בוודאי בשנות השבעים, אבל במידה רבה עד היום, אין הרבה אפשרויות פתוחות. זה או שהוא חילוני – ואז הוא לא מאמין באל היהודי, כמו שאומרת הבדיחה הידועה, או שהוא יהודי דתי, חרדי בדרך-כלל.
אבל בעולם יש עוד אפשרויות, וגם בתוך היהדות יש עוד אפשרויות וגוונים.
חלק מהאפשרויות האלה אני פוגש בחוצות ירושלים, ובספרים שונים. לאנשים רבים יש חזון, שאותו הם רוצים להציע לחברה. וכך, גם היום וגם אתמול שמעתי את ציטוט הפסוק 'באין חזון ייפרע עם'. (וכן, גם החזון-איש היה איש חזון, לפיו התעצבה החברה החרדית).
וכן, גם לי יש איזשהו חזון, או לפחות היה, אבל היום אני בעיקר נהנה לשמוע את האנשים הכריזמטיים האלה. יותר מעניין, על כל פנים, מכל שידור קלוקל בטלוויזיה.
ולבסוף, בהרצאה גם שמעתי ציטוט יפה, שיכול לשמש כמענה לכל סיפורי הדגלים המזויפים מהימים האחרונים, והוא של ביאליק –
"אין רואים את הרוח
אבל היא הנוהגת בספינה
ולא הסמרטוטים האלה
המתנפנפים מעל לתורן לעיני כל".
מחשבות לעצמי 