יומן בוקר, 26.5.22

יומן בוקר, 26.5.22
אתמול שאלתי – 'ממה הזדעזעתם היום?' ומחקתי. נראה שכל יום מזדעזעים ממשהו. שלשום היייתה זו ההתבטאות האומללה של מירי רגב, שאין לה כאבי בטן על נכים, ניצולי שואה וכו', ואתמול הייתה זו ההתבטאות המדהימה והמפחידה של גלית דיסטל, שסיפרה שהרעיבה את בנה האוטיסט. אכן, אלו התבטאויות המצריכות יחס, אבל שני דברים –
א. קצת מוריד מהזעזוע העובדה שכל יום יש זעזוע חדש. נראה משהו מהונדס, או על כל פנים בעל מכניזם משל עצמו.
ב. מאז הקורונה, יחסי לדברים האלה השתנה. בגלל שנוכחתי באי האכפתיות הציבורית. כל ה'דאגה' הזו היא מהשפה ולחוץ. במקרה דיסטל – גם התערבות שיכולה להזיק, כי מאחורי הסיפור נמצא אדם, בנה של דיסטל, שכל החגיגה נעשית על גבו, ולא נראה לי שהוא מאושר מזה.
ואיך אני יודע שאין אכפתיות? כי באופן קבוע מתעלמים מנפגעי החיסון, שלהם דווקא כן אפשר לעזור. למשל, שני המקרים האלה מבוקר זה –

*

היום בדקתי את תוכנית הבוקר של ערוץ 12. בין שני רצפי פרסומות של כ-10 דקות כל אחד, ריאיון של נסלי ברדה עם אילנה דיין, שתוכנית עובדה שלה, האחרונה לעונה, משודרת היום. כלומר – פרסומת עצמית. לא סתם אני קורא לו 'ערוץ הפרסומות'. ומעגל פנימי של אנשים שמזמינים ומראיינים אחד את השני.