יומן בוקר, 24.5.22
נתחיל בטוב, זיכרון פייסבוק –
דקת חינוך. התפתחות ושינוי. מתוך המשתה לאפלטון.
"שהרי גם כל ברייה וברייה כשלעצמה אומרים עליה שהיא חיה, ונשארת אותה ברייה גופה, כשם שאומרים על אדם מילדותו ועד זיקנתו שהוא אותו אדם גופו; ועם שלעולם אין בתוכו אותם החמרים, קוראים לו אף על פי כן אותו אדם עצמו; ואילו למעשה הוא מתחדש תמיד, ומאבד את שיש לו: שערותיו ובשרו ועצמותיו ודמו וכל גופו. והדברים אמורים לא מבחינת הגוף בלבד, אלא גם מבחינת הנשמה: הרי הרגליו של אדם, מידותיו, סברותיו, תשוקותיו, הנאותיו, צעריו ופחדיו – לעולם לא יעמוד לו דבר מהדברים האלה, אלא הללו מתחדשים באדם, והללו כלים בו. והמוזר מזה בהרבה: אף ידיעותינו מתחדשות וכלות בנו, וגם מבחינת הידיעה לעולם אין אנחנו אותם האנשים עצמם, אלא גם כל ידיעה וידיעה – יקרנה אותו המקרה עצמו…" (המשתה, כל כתבי אפלטון, כרך ב, עמ' 135-136).
[הקשר לארוס: ולכן האדם, השואף לאלמוות, שואף להולדה]
ג'ון לוק, לעומת זאת כתב: "האני של עכשיו הוא אותו אני שהיה אז; והפעולה שבעבר נעשתה על ידי אותו אני שמתבונן בה עכשיו" (מסה על שכל האדם, II, כז', 9).
לא לחינם אמר נורת' וייטהד: "כל הפילוסופיה המודרנית אינה אלא הערת שוליים לאפלטון".
*
ונעבור לרע –
טלוויזיה –
איכשהו הטלוויזיה הייתה מכוונת על ערוץ 13, וכך צפיתי בכמה דקות מתוכנית הבוקר שלהם, עם צביקה הדר.
תחילה הם דיברו על דגלי פלסטין באוניברסיטת בן גוריון. הביאו סטונדטית שמאוד מוטרדת מכך. ולבסוף הביאו את תגובת האוניברסיטה – מבדיקה עם היועץ המשפטי עלה שהדבר חוקי לחלוטין. אבל צביקה הדר מתעצבן על התגובה מאוד. למה? לא ברור.
אייטם הבא – חתן השתחווה בתפילה בהר הבית והורחק על-ידי השוטרים. כן, זה החוק, תפילת יהודים אסורה בהר הבית. אפשר לדון בזה, אבל בינתיים זה החוק. אז על מה האייטם? אבל מירי מיכאלי מראיינת אותו כשכולה חיוכים, והוא מדבר דיבורי עידוד דתי שונים. ואחר-כך מרואיין נוסף שמדבר בכלליות על הר הבית, שיש בו מקום גם ליהודים.
ואני צופה ולא מאמין. זה ערוץ לאומני פר-אקסלנס. 'אל מנאר' בעברית. עם מגמטיות ברורה, גם כנגד החוק, ובלי שום פתחון פה לצד השני.
אני ידעתי שמצב התקשורת גרוע, אבל לא ידעתי שעד כדי כך. אנחנו אבודים.
והנה, ביום ראשון אמור להתקיים 'ריקוד הדגלים', ואנחנו יודעים איך הוא יסתיים – בהתחממות השטח. אבל הדבר העצוב הוא שכנראה אין לנו מה לעשות כדי למנוע זאת. כלומר יש, תמיד יש, אבל אנחנו לא בכיוון.
כמו לצפות ברכבת שועטת לתהום ואיבדה את כל המעצורים. מראה עצוב מאוד.
ואתם, קוראיי היקרים, איני יודע מה הדעה הפוליטית שלכם, אבל כך הדברים נראים מהזווית שלי.
ועכשיו, ברשותכם, אחזור מהר לערוץ כאן.
(יופי, נושא ראשון – התייקרות המשכנתאות).
מחשבות לעצמי 