יומן בוקר, 21.5.22

יומן בוקר, 21.5.22

זיכרונות פייסבוק.
היום בבוקר קמתי עם רעיון לשם של ספר – 'היום שבו הבנתי שרוב האנשים פשיסטים'. למעשה, זה לא נכון, הרבה פשוט מובלים, צייתנים, כבשים. בכל מקרה לא רבים אנשים חופשיים.
והנה אני קורא בספר הזיכרונות (דבר שהיה רלוונטי בזמנו מבחינה אחת, והיום עדיין רלוונטי מבחינה אחרת) –

למי שפספס… (אני מוצא את זה מרתק)
הנה כמה מאפיינים של הפשיזם העולים מהפרק עליו בספר "חמישים הוגים פוליטיים":
1. רעיון האחדות:
"הפשיסטים מעלים על נס את המדינה כמייצגת את העם המאוחד, ואחדות מוחלטת היא האידיאל. כל פילוג ושונות הם תועבה. משום כך מתנגד הפשיזם מכול וכול לדמוקרטיה הליברלית, שבה יש חילוקי דעות, הזכות שלא להסכים, סובלנות, פלורליזם ומאבקי פלגנות; מעל לכול הוא דוחה את הדגש של הליברליזם על האידיווידואליזם" (עמ' 237).
2. כפייה מלמעלה וכפיפות לשלטון:
"הפשיזם שואף לאחדות מוחלטת, שבה כופים את המשמעת ומעודדים אותה מלמעלה. היחיד חייב להיות כפוף למדינה, ואם יש בכך הכרח הוא גם יוקרב למענה. אנשים הם אפוא אמצעי שאין לו ערך כשלעצמו, שכן הערך אינו ביחיד אלא רק בשלם המאוחד. את השלם הזה מבין לאשורו רק המנהיג הדגול, ואת ההמונים יש לעצב בהתאם לרצונו.
הפשיזם הוא טוטליטרי במודע ובמפורש, ואינו מאפשר את קיומו של שום ארגון המסוגל להתנגד למדינה. למדינה יש שליטה מוחלטת באמצעי התקשורת ובחינוך, והיא כופה אחידות אידיאולוגית" (עמ' 238).
3. מרכזיות המנהיג:
"נוסף על כך, הפשיסטים מעלים על נס את המנהיג. מוסוליני כינה את עצמו "הדוצ'ה" והיטלר קרא לעצמו "הפיהרר" – שתיהן מילים שמשמעותן "המנהיג"… למנהיג הדגול יש זכות להפעיל סמכות מוחלטת על עמו ולדרוש ממנו ציות מוחלט; זה מה שהיטלר כינה "עקרון המנהיגות"" (עמ' 239).
4. קידוש המלחמה:
"ערכי הפשיזם מגיעים לביטוים המלא ביותר במלחמה. במלחמה מגיעה האומה לשיא האחדות והמשמעת וחדורה בתחושת תכלית וגאווה לאומית. בעיני הפשיסטים המלחמה "מטהרת" ומחזקת את העם; היחיד מתמזג בהמון, וישנה הזדמנות לגילויי אומץ ולהקרבה עצמית של היחיד למען הכלל"… אין זה מפתיע שמשטרים פשיסטיים היו בדרך כלל מיליטריסטיים מאוד" (עמ' 240).
5. דמגוגיה ופנייה לרגש:
"הדיקטטורים הפשיסטים לא היו רודנים מרוחקים, אלא דמגוגים שפנו במישרין אל המוני העם… רטוריקה הפונה לרגשות, בפרק רטוריקה של שנאה, מילאה אצלם תפקיד מרכזי, ומוסוליני והיטלר גם יחד הפליאו לסחוף בדבריהם קהלי ענק […] למעשה, הפשיסטים בזים לאינטלקטואלים ולתיאוריה מתוחכמת. תחת זאת הם שמים דגש על היצר, על הרגש, על הרצון ומעל לכול על הפעולה" (עמ' 240).

*

ועוד, לפני כמה ימים כתבתי שכסף זה עניין מייגע, והוא אכן כזה, מבחינתי. והנה זיכרון נוסף –

"אחת הבדיחות המוכרות בין חוקרי עתיד מספרת שבראש ועדה חשובה של עתידנים, שעסקה בניתוח מגמה בעניין מכריע, עמד פרופסור מכובד ששמו יצא לפניו. באחד הדיונים המפרכים רמו קולות החברים וצעקות נשמעו בחדר הישיבות. בראותו שהרוחות מתלהטות, הרים יו"ר הוועדה את הכוס שהיתה מונחת לפניו וחיכך את אצבעו בשפתה, כדי שצליל החיכוך יפיל הס בקרב המתדיינים… והנה, פוף! קופץ לו מתוך הכוס שד מאיר פנים ובקול מהדהד, לעיניהם המשתאות של הנוכחים, מבשר לפרופסור: אני נותן בידך לבחור, בתמורה לשחרורי, באחת משלוש משאלות ומבטיח לך שהיא תתגשם מיד. הראשונה – שתזכה בעושר רב, השנייה – שתזכה ביופי מיוחד, והשלישית – שתזכה בחוכמה יתרה. אנא בחר… אני לשירותך.
הפרופסור המכובד אינו מהסס לרגע ומשיב בביטחון: חוכמה יתרה מבקש אני.
פוף שני! והשד נעלם כלא היה. כל הנוכחים מסתכלים על היו"ר ומחכים לראות כיצד יקום דבר… את השקט בחדר היה אפשר לפלח בסכין.
נו… דוחקים בו חבריו, אחרי שזמן-מה לא קרה דבר.
ואז הוא פוצה את פיו ואומר: חבל שלא ביקשתי עושר רב".
(פתיחת פור-קוגניטו מאת פרופ' דוד פסיג, עמ' 17).