יומן ערב, 19.5.22

יומן ערב, 19.5.22
היום הודיעה ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי על פרישתה מהקואליציה וראוי לומר על כך כמה דברים, על אף שהדברים טריים ואין לדעת לאן יתפתחו.
ובכן, ראשית, אני מבין אותה מאוד. מבחינת התנהלות בשטח אין כל הבדל בין ממשלה זו ובין זו הקודמת. משא ומתן מדיני – אין, התנכלויות השוטרים – ממשיכות, וכן הלאה.
זו ממשלה של איחוד בין ימין ושמאל, אך נראה שהשמאל נישל עצמו מכל ערכיו. מה נשאר לו? 'רק לא ביבי', הבוגי-מן הגדול.
המה הורביץ שר אוצר. האם יש איזשהו יתרון של שר אוצר ממרצ? לא. אופיר אקוניס היה יכול לעשות את אותה עבודה בדיוק. ועל הליכי הכפייה הרפואית בזמן כהונתו של הורביץ אפילו לא אתחיל לדבר כאן.
אז מה יש כאן? ולמה להישאר?
מצד שני, צריך להודות שבכל זאת חזרת ביבי מפחידה. ראשית, בגלל הקואליציה הקיצונית שלו, בן-גביר בואך פינדרוס, ושנית – בגלל הדבר הידוע שבחירתו משעבדת את כל המערכת הפוליטית להגנתו המשפטית. ובמילים אחרות, 'רק לא ביבי' – בכל זאת יש בזה משהו.
השאלה אם זה מספיק. השאלה אם למען זה אפשר לוותר על ערכי יסוד. זועבי הכריעה – לא. וכאמור, אני מבין אותה מאוד.
אך הנה אני כבר שומע את 'הנשמות הטובות', למשל הכתב עמית סגל, רומזים שהיא פרשה כי לא קיבלה את תפקיד השגרירה שהובטח לה. זו הסתכלות צינית מאוד, ואני איני שותף לה.
ועוד אומרים בוודאות שהבחירות בקרוב. אני אומר – חכו רגע, תנו כמה ימים, אולי יהיה אפשר להגיע להבנות איתה.
ואם אמנם יגיעו להבנות הדבר ילמדנו שיעור חשוב – שעמוד שדרה אידיאולוגי הוא לא רק הדבר הנכון, אלא גם הדבר המשתלם. אך לכך יהיה עלינו לחכות ולראות.

*

חוץ מזה – זלזול באזרח. הרכבת הקלה בירושלים – קופסת סרדינים –

ובאזור התחנה המרכזית – רעש מחריש אוזניים מהבנייה –