יומן בוקר, 13.5.22
(יום שישי ה-13).
קריאה בהארץ.
כתבה מרכזית בהארץ – 'הזרוע המבצעת', מאת הילו גלזר (מקריאה את זה יפה יפעת ניב ברק), על ארגון 'השומר החדש', ששומר על אדמות חקלאיות בשטחים, כי המדינה לא עושה את זה. אז הם עושים דין לעצמם, ואף נתמכים כספית על-ידי המדינה. בתחילה התיאור נשמע ביקורתי, ואני הקשבתי משועמם, כי כבר נמאס לי לשמוע על דברים כאלה (אולי בהזדמנות קרובה ארחיב על מאיסתי זו), אבל לקראת הסוף נאמר כי זה בעצם מציל את החלקאים באזור, שסובלים מגנבות והשחתות רבות, אז מה רע שהם מגינים על עצמם?
אלא שגם יש כאן סכנה לפיתוח מיליציות אזרחיות מחוץ לשליטת המדינה. בדיוק בגלל זה סגרו את המחתרות כשהקימו את צה"ל. בן גוריון הבין יפה את הנחיצות של הדבר.
הבעיה שהמדינה מתרשלת. ולא רק כאן. כך גם בארגוני החסד הרבים הקיימים. הם כמובן מבורכים, אבל מה שהם עושים יכולה וצריכה לעשות המדינה.
כך למשל קורה מה שנחשף בתחקיר האחרון של התוכנית 'עובדה' על בית השנטי. זה מיזם של אישה אחת, והוא כמובן טוב וראוי מאוד, אבל התגלו גם אי סדרים, והם לא צריכים להפתיע אותנו. כך קורה כשמקום לא מפוקח מספיק, והוא ארגון ציבורי בשליטה פרטית.
ולא שדברים בשליטת המדינה תמיד מתנהלים כשורה, רחוק מכך. אבל בכל אופן, זו הדרך הראויה לפעול, לדעתי. אחרת המדינה מאבדת מתוקפה ואנו מתקרבים לאנרכיה.
*
ירין רבן כותב בהארץ על פרשת השבוע בהר, על מושג הדרור המסופוטמי, ועל היובל –
לכאורה, נדמה ששנת היובל היא פיתוח מתקדם יותר של ה"דרור" העתיק. רומנטי ונעים לחשוב שהמקרא מחדש כאן עיקרון הומניסטי יפה המבוסס על מנגנון דכאני זר, אולם חוקרי מקרא מראים שגם שנת היובל היא למעשה מנגנון פנים־ישראלי המבוסס לא על חירות במובנה המודרני אלא על מושג ה"אחוזה". "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ", מסביר המקרא (שם כ"ד), ובכך מסגיר את מטרתה האמיתית של שנת היובל: החזרתם של שטחים ועבדים מהחכרה ושעבוד לבעליהם המקוריים. כבר במדבר מחלק משה את אדמות הארץ למשפחות, "בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ" (במדבר כ"ו נ"ה), אחוזות משפחתיות אלה הן "אחוזות נחלה", שאינן מופקעות מהמשפחה וגם במקרה של הכחדתה המוחלטת נשארות בתוך השבט.
*
המדור הלשוני בהארץ –
"התברכנו במילים רבות לפדיחה, ורובן מגיעות משפה אחת –
על מקורן של פִקְשׁוּשׁ, פָדִיחָה, פַשְׁלָה ופַלְטָה".
טוב, רבותיי, זה לא עברית. ולא מעניין.
גם הלשונאי רוביק רוזנטל עוסק בעיקר במילים כאלה, סלנג עכשווי, וזה פחות מעניין אותי.
*
לקראת היומן הבא אעבור על מוסף הספרים.
*
רגע של עברית.
גורל – אבן.
ניסן נצר, עברית של שבת.
מחשבות לעצמי 