(יומן לילה, 11.5.22)
מתחילת השבוע עד עכשיו, ימים א-ד, אני עסוק בספרו של אבישי בן חיים 'ישראל השניה – הבשורה המתוקה, הדיכוי המר', ועכשיו סיימתי. כלומר, לא בדיוק סיימתי, כי על החלק השני ברובו דילגתי.
לספר שני חלקים. החלק הראשון הוא דווקא חלקה השני של כותרת המשנה – הדיכוי המר. את החלק הזה קראתי בעניין רב, אבל לא אציג את הדברים, גם כי הם ידועים היטב למי שעוקב אחרי הרשתות החברתיות, וגם כי כבר הצגתי אותם בעבר, בפוסט שכתבתי לפני כשנה וחצי על התיאוריה שלו.
אמנם, מעט דברים הייתי משנה במה שכתבתי אז, אבל לא איכנס לזה עכשיו. רק אזכיר דבר אחד – ביחס לטענתו שרק מאז מהפך 1977 החלו להרשיע פוליטיקאים כתבתי, שאפשר לראות זאת פשוט כהגברת רגישות לשחיתות, כפי שקרתה בכל העולם. ובכן, בן חיים מתייחס לזה (כטענה 'כמעט הוגנת' או משהו כזה), ואומר שגם אם זה נכון כיצד זה רוב המורשעים הם מזרחים או נציגי ישראל השנייה? טענה טובה.
ואולי אוסיף עוד דבר – שעדיין לא ברור לי מהי 'ישראל השנייה' הזו, כלומר מה מגדיר אותה? הבנתי שהיא כוללת מזרחים מסורתיים, גם אם לא את כולם. בסדר. אבל האם רק אותם? והאם אין חתך דמוגרפי אחר שאפשר להשתמש בו – עניים/אמידים, תושבי מרכז/פריפריה וכן הלאה. זו אמנם שאלה מינורית יחסית, כי 'הכוונה מובנת', אבל בכל זאת חסרה לי הגדרה יותר מדויקת של המושג המרכזי בספר, שהוא גם שמו.
ועוד אוסיף שגם חזקה בעיניי טענתו שממשלת בנט-לפיד היא בעצם התגשמות התיאוריה שלו. אכן, בה כלולים פורשי הליכוד מרשימת סער, ופורשי הבית היהודי ברשימת בנט, ממש כמו הפרדה בהתאם לדברים שכתב בן חיים. ואם כך, כפי שהוא כותב, אז גם 'מבחן ההפרכה' של פופר לא רלוונטי פה (וכן יש נתונים אחרים שהופכים אותו ללא רלוונטי).
טוב, אז אלה רשמים קצרים, דף יומן, ובינתיים לא אכתוב על הספר הזה. בין היתר, כי לא צלחתי את חלקו השני – הבשורה המתוקה. הוא כותב ארוכות על המתינות של הפסיקה הספרדית, ובמיוחד זו של הרב עובדיה יוסף, אבל אותי אישית חלק זה פחות עניין. כן אני יכול להבין את רוח הדברים, את המתינות והרכות, וזו יכולה באמת להיות בשורה. רק בעיה אחת – הרבה מהמתינות הזו אלו דברים שלא כתובים, שלא יכולים להיכתב, כך שקשה לקבל אותה כתוכנית מתוות-מדיניות. אבל רוח הדברים – בהחלט.
ועוד דבר לבסוף – עתה הזכרתי את הרב עובדיה יוסף, והוא דמות אחת מהשלושה המופיעים בכריכת הספר (המוצלחת מאוד). השניים האחרים הם בגין ונתניהו, שגם עליהם מדבר בן-חיים הרבה.
ובכן, ההערצה לבגין ידועה, והיא בגדר היסטוריה. אבל ההתמקדות בנתניהו היא יותר מרכזית, לפחות בשיח העכשווי. בן חיים מנסה לטעון שרדיפתו אינה מוצדקת והיא חלק מדיכוי ישראל השנייה. אני לא אתייחס כאן לשאלה האם הוא צודק או משכנע בזה – זו שאלה גדולה, אבל דבר אחד ברור – הטענה הזו שלו הופכת את כל הספר לשנוי במחלוקת מאוד בשיח הציבורי היום, וכזה המעורר אמוציות גבוהות. וזו, אגב, עוד סיבה מדוע איני כותב על הספר בצורה מסודרת (אף כי כאן כבר כתבתי לא מעט (בעיניים טרוטות לפני שינה, אוסיף)).
ובכן, אסתפק בהקדמה כללית זו שלה אוסיף כמה צילומים מהספר, וכן קישורים לשני פוסטים שפרסמתי בעבר בבלוג השני. אולי בהמשך ארחיב יותר.
*
כמה דברים על תיאוריית 'ישראל השנייה' של אבישי בן חיים
פופוליזם והגמוניה בישראל, מאת דני פילק
*
(יצא מבולגן ולא לפי הסדר) –
מחשבות לעצמי 