יומן ערב, 6.5.22
על פרשת השבוע.
קראתי את המאמר של רחל אליאור לפרשת השבוע אמור, כ-7,000 מילים בלי עין הרע, ויש בו שני עניינים שארצה להביאם כאן.
הראשון הוא יחס תורת הכוהנים לבעלי המומים, שאסורים לבוא אל הקודש. אליאור כותבת –
"היחס לנכות או למחלה, למום או לשבר, לזיבה או צרעת, כפוסלים את האדם מלשרת בקודש ולהתקרב אל הקודש, הנזכר בפרוט במצוות התורה בפרשת אמור, ביחס לכוהנים הקרבים לשרת בקודש, עלול לקומם קוראים בני ימינו האמונים על כבוד האדם וחירותו ועל זכויות האדם השוות ללא הפרש גיל, מין, דת, לאום, בריאות, חולי, זקנה, מגבלה, נכות, פגיעה או מעמד, באופן אידיאלי, אבל אני מבקשת להדגיש שהדברים הנידונים כאן שנכתבו לפני שלושת אלפים שנה ומעלה, מתייחסים אך ורק לכוהנים המשרתים בקודש, במשכן או במקדש, ולא לאדם מן השורה, יחס הנובע מתפישת עולם שלמה קיצונית ועקבית אשר קשורה כולה במאבק העקבי של החיים במוות, של הבריאות בחולי, של הזיכרון בנשייה ושל מחזורי הבריאה וסדריה הנצחיים, בכאוס של התוהו ובוהו, החמס, השחת ושרירות הלב.
מצד אחד, הכוהנים רואים בשלמות הגוף החי הבריא השלם ונטול המומים והפגמים, של המשרת בקודש, ערך המסמל את הקדושה והטהרה, או את פוטנציאל המשכיות החיים והפריון והנצחיות וההמשכיות. ואילו היפוכם של כל אלה מתגלם ומשתקף בטומאה הקשורה במוות ובהחמצת החיים, בתוהו ובוהו של הנשייה והשכחה, בור שחת דומם וארץ מאפלייה. הכוהנים רואים בכל מום גופני, כמו בנכות, מגבלה או מחלה, טומאה המאיימת על הקודש, מקור החיים הנצחי האלוהי, וסכנה התובעת הרחקה מהקודש. המדובר אך ורק ביחס לקודש ולמרחב המקודש מקור החיים, הקשור לגן עדן, ולעבודת הקודש, הקשורה בכרובים ומלאכים, המחייבת גבולות טהרה, הפרדה וחציצה מחמירים, ולא למרחב חיי היום יום.
מצד שני, כמפורט בפרשות הקודמות בספר ויקרא, היו אלה אך ורק הכוהנים שהיו מחויבים לטפל במצורעים, בחולי הספחת או הזיבה וכל נגעי העור, בזבים ובטמאים, מחוץ למרחב המקודש! הם לבדם היו אלה שנצטוו להתקרב לחולים, לעיין, לבחון ולהגדיר את המחלה מכוננת הטומאה המחייבת נידוי והיטהרות וקרבן, כפי שנזכר בפרשות הקודמות בספר ויקרא".
עד כאן אליאור.
ואולם, אני לא בטוח שבזאת נפתרה הבעיה, כי מדוע היגיון זה תקף לכוהנים?
אני מקווה שלא אכעיס בזאת, אבל בדרך אסוציאטיבית הדבר מזכיר לי את טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות האחרון, שהתמקד בבעלי נכויות, ובמיוחד בדברי ריקלין על כך, שלא מצא חן בעיניו שמתמקדים בהם.
אני כמובן לא מסנגר על דברי ריקלין, התבטאותו הייתה אומללה, וגם הוא עצמו מחק אותה לאחר זמן מה, בעקבות המחאות. אבל האין ההיגיון הזה בדיוק כהיגיון הכוהני? הרי טקס הדלקת המשואות נושא קדושה מודרנית מסוימת.
ובכן, אם כך, נראה שאכן יש טעם לפגם בהרחקת בעלי מומים מן הקודש, וזה היגיון שהיה אולי נכון לימים עברו.
(ובלי קשר לזה אזכיר ואודה כי גם אני לא מצאתי עניין רב בטקס הזה, אך כנראה מכל מיני סיבות אחרות, וגם כי לא הייתי מאוד מרוכז בו).
ודבר אחרון – גם ישוע מתואר כמי שפונה לחולים ולנכים, ממש ככוהנים, והוא מסביר – 'לא נשלחתי אלא אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל', וכן – 'לא הבריאים צריכים לרופא, אלא החולים'.
*
ועניין שני הוא הפרשנות ל'למחרת השבת', בעניין הזמן שבו מתחילה ספירת העומר. כידוע, כאן יש מחלוקת בין הרבנים והקראים, כשהראשונים אומרים – לאחר חג ראשון של פסח, והשניים אומרים – לאחר השבת עצמה. וכך לכל אחד חג השבועות יוצא במועד אחר.
ובכן, כאן אליאור אומרת שמגילת המקדש הולכת לפי שיטת הקראים דווקא. זה מעניין מאוד. ואולם, מיד לאחר דבריה היא מביאה את הקטע האמור ממגילת המקדש, ואני לא מצאתי בו פרשנות שכזו. אשאיר לה שאלה על כך, ובינתיים הנה שני הקטעים –
"התורה בנוסח המסורה נמנעת מלציין את התאריך המדויק של העומר, אבל כאמור מגילת המקדש ממגילות מדבר יהודה, מציינת בבהירות, יום ראשון ממחרת השבת ב-כ"ו בחודש הראשון. שבע שבתות ממחרת מועד זה, חל חג הביכורים, גם הוא תמיד ביום ראשון ממחרת השבת, חג השבועות, הוא חג מתן תורה וחג ביכורי קציר חיטים החל בט"ו בחודש השלישי .
…
מגילת המקדש כותבת כך:
“וספרתם לכם שבע שבתות תמימות מיום הביאכמה את העומר התנופה תספורו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והביאותמה מנחה חדשה ליהוה ממושבותיכמה חלות לחם חמץ חדש בכורים ליהוה לחם חטים שתים חלות לחם שני עשרונים סולת תהיה החלה האחת והביאום ראשי המטות לשבטי ישראל ויקריבו אחר עולת הבוקר […] ברובע היום יקריבו את עולת הבכורים […] והניפו הכוהנים אותמה תנופה על לחם הבכורים לכוהנים יהיו ואכלום בחצר הפנימית עם לחם הבכורים ואחר יואכלו כול העם לחם חדש אביבות ומלילות והיה היום הזה להמה מקרא קודש חוקת עולם לדורותם כול מלאכת עבודה לוא יעשו בו חג שבועות הוא וחג בכורים לזכרון עולם”
(מגילת המקדש, טורים 18–19).1
מחשבות לעצמי 