יומן ערב, 4.5.22
עדיין יום הזיכרון, אבל תסלחו לי שאני מתעסק גם בדברים אחרים.
*
לקחתי מספרייה שני ספרים –
*
מקובלת עליי ההבחנה הזאת (לאו דווקא המסקנה שבסופה).
מתוך 'שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות).
*
מקובלת עליי גם בשורת המתינות, כפי שאמרתי בפוסט קודם.
*
'אני לא יודע אם אתם מהיודעים או מהלא יודעים, אבל תדעו לכם שהיודעים בהחלט יודעים'.
*
מאמר של יואב שורק בהשילוח –
https://hashiloach.org.il/%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%AA-%D7%90%D7%93%D7%9D/
הוא מתחיל בהבחנה בין המישור הארצי לזה המיתי, ואומר ששניהם נחוצים. לאחר מכן הוא אומר שדת ישראל תומכת בתיקון האדם בעולם הזה מתוך דרכו, ולא מתוך הכתבה של אמת מלמעלה, כמו בנצרות. ולבסוף הוא מגיע לכך שגם את ה'משיחיות' המתנחלית יש לקבל על היסוד המיתי הזה, אם הבנתי נכון.
ובכן, אני די מסכים לשני החלקים הראשונים, אבל לא כל-כך מסכים לחלק השלישי.
מלבד זאת, הוא קצת מתפייט על היתרונות והתועלות של התורה שבעל-פה, אבל אני לא כל-כך רואה את זה כמותו.
(אוף, איזה ניסוח 'מתון').
*
אסף שגיב כותב ששמרנות אינה מנוגדת לפרוגרסיביות, כפי שנוטים לומר היום, אלא לרדיקליות. זה נכון. אבל קראתי איפשהו השבוע ש'רדיקל', לשונית, הוא מי שמתייחס לשורש. ובכן, מה כל-כך רע להתייחס לשורש הדברים?
מחשבות לעצמי 