יומן בוקר, 2.5.22
משבר – סרט קנדי מ-2021 עם גארי אולדמן – סרט טוב. על שוק האופיאידים ובעיותיו הרבות.
*
אבי שגיא כותב –
""ואולם, ראוי להציג את השאלה: האם מות האל סילק את התפילה מחיי האדם? האם ההכרה כי לתפילה אין כתובת וקולו של המתפלל חוזר אליו גרמה לשינוי המציאות, ובני אדם, גם אלו שאינם מאמינים, פסקו מלהתפלל? אין צורך בהתבוננות עמוקה כדי לזהות את העובדה שהאדם הוא יש מתפלל. עובדה זו אינה מותנית באמונה באל. היא נחשפת כעובדה ראשונית בחיי אדם. בני אדם, מאמינים ושאינם מאמינים, מוצאים עצמם נושאים תפילה"."
מסכימים?
מופיע בספרי חלום הריאליזם ושברו.
*
כל הארץ דגלים דגלים, איש על דגלו במחנהו.
*
רחל אליאור שיתפה (בתוך פוסט ארוך מאוד) קטע יפה זה של עמוס עוז על זלדה –
"… מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים – כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ.."
עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 327.
*
הפסוק היומי.
יש דיון עכשיו סביב הזיקוקין די נור ביום העצמאות, שמפחידים אנשים עם פוסט טראומה מהשירות הצבאי. אני רק אעיר שמקור הביטוי תנ"כי, בחלק הארמי של התנ"ך, בדניאל, אלא שבמקום זיקוקין מופיע שביבים, שביבי-אש (די נור – של אש) –
"… דִּ֤י הַסִּ֨קוּ֙ לְשַׁדְרַ֤ךְ מֵישַׁךְ֙ וַעֲבֵ֣ד נְג֔וֹ קַטִּ֣ל הִמּ֔וֹן שְׁבִיבָ֖א דִּ֥י נוּרָֽא" (דניאל ג, כב)
"חָזֵ֣ה הֲוֵ֗ית עַ֣ד דִּ֤י כׇרְסָוָן֙ רְמִ֔יו … נְקֵ֔א כׇּרְסְיֵהּ֙ שְׁבִיבִ֣ין דִּי־נ֔וּר גַּלְגִּלּ֖וֹהִי נ֥וּר דָּלִֽק" (דניאל ז, ט)
מחשבות לעצמי 