יומן צהריים, 29.4.22
קריאה בהארץ.
כתבה מעניינת בהארץ –
מה מגלים על מוסר, אמפתיה ומגדר כשמתבוננים במשך שנים בקופי אדם,
מאת צח יוקד.
שתי פסקאות –
"כמו אצל בני אדם, גם אצל הקופים אפשר למצוא גיוון מגדרי", אומר דה ואל. "אנחנו מכירים תופעות נדירות של שימפנזות נקבות שמגיל צעיר מאמצות את דפוסי ההתנהגות של שימפנזים ממין זכר. באותו אופן, יש זכרים שבוחרים לא לאמץ את המשחק של המאצ'ו החזק, שמתרחקים מהפוליטיקה של הזכרים ולא משחקים משחקי כוח. לאורך השנים ראיתי עשרות מקרים של קופים שאימצו התנהגות לא גברית ולא נשית, כולל קופים זכרים עם מבנה גוף גדול וחזק שנמנעו מעימותים ולכן גם זכו להתעלמות משאר הקופים הזכרים בלהקה שראו בהם חסרי תועלת".
אחת מכל שש נשים אמריקאיות היתה קורבן לאונס או ניסיון אונס", כותב דה ואל. "בניגוד לבני האדם, עבדתי עם שימפנזים במשך עשרות שנים ולא זכור לי שנתקלתי ולו במקרה אחד של יחסי מין בכפייה. זה לא קורה".
זה לא שאין אלימות של שימפנזים זכרים כלפי נקבות. בפארק הלאומי באוגנדה, למשל, תועדו מקרים של זכרים שהטרידו נקבות ואף תקפו אותן באמצעות מקלות עץ. אבל לדברי דה ואל, "מין בכוח הוא תופעה נדירה מאוד. הרעיון של אונס לא קיים אצל פרימטים".
*
כמו כן, ריאיון מעניין עם דורי מנור, ובו הרבה דברים מעניינים.
למשל, מנור אומר שדור המשוררים החדש הוא שמרני מאוד, וכן שיש הרבה מאוד כותבים דתיים, או על הרצף הדתי, ושהם, הדתיים, דווקא מהפחות שמרניים.
*
עוד כתבה על יאיר נהוראי, שנלחם במכינות של הציונות הדתית, ובראשן עלי, ומוציא עכשיו ספר. מעניין.
(אולי אחזיר את המנוי להארץ?).
*
ועוד כתבה על המשוררת חיה ציפורה הלר, שפרסמה ספר בגיל 96. נחמד.
*
ירין רבן על פרשת השבוע קדושים מביא מדברי ליבוביץ וברנר. וכך –
"ומצד שני ראה ליבוביץ במלים הללו סכנה גדולה מאוד. בני האדם, כל שכן עם ישראל, אינם קדושים באופן מובנה, "שהרי הם (הפסוקים) ניתנים להתפרש, וכך פורשו, בשגגה ולפעמים גם בזדון — כאילו יש בעם ישראל מטבעו משהו שמַקנה לו משמעות של קדושה… הפיכת מושג הקדושה, כתפקיד וכמשימה המוטלת על עם ישראל, לתכונה המושרשת וטבועה בעם ישראל — זו הפיכת האמונה לעבודת אלילים"".
*
במדור הלשוני מסופר על השורש שז"ף, שמשמעותו הראשונית ראייה, אך פעם אחת מופיע בסמוך לשמש, ומכאן משמעו השני – השחרת האור –
"השימוש המוכר לנו כיום בשורש שז"ף מבוסס כולו על פסוק משיר השירים: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (א', ו'). בהשראת פסוק זה השתמשו כותבים בעברית בפעלים הגזורים מהשורש שז"ף לצד המילה "שמש" כדי לדבר על השחמת העור. כך לדוגמה, רש"י הסביר שפריסת הסדין על הסוכה היא "לצל שלא תשוזפך השמש" (סוכה כ"ז, ב'). שימוש זה נמשך אל תוך המאה ה–19, למשל בעיתון "המגיד" בדצמבר 1859: "פניו שזופים משמש". בסוף המאה השימוש בשורש שז"ף במשמעותו המקראית של "תפיסה בעין" היה כל כך נדיר, עד שכותבים לא הרגישו עוד צורך להשתמש במילה "שמש" כדי להדגיש שכוונתם היא להשחמת העור, והשמיטו אותה. בעיתון "הצפירה", לדוגמה, נכתב בספטמבר 1894: "פניהם שזופים"."
שאר המאמר עוסק בהיסטוריה של השיזוף ואמצעי ההגנה מפניו.
*
רגע של עברית.
ניסן נצר, עברית של שבת.
סיומה ה"א במילים שאולות.
מחשבות לעצמי 