על שקיעת התרבות האליטיסטית

על שקיעת התרבות האליטיסטית.

תקופת הקורונה ערערה הרבה יסודות אצל אנשים רבים, וכך גם אצלי. הממסדים המקובלים הוכיחו אוזלת יד – הממשלה שקבעה חוקים דרקוניים, בתי המשפט שאישרו אותם, המשטרה שכפתה אותם באלימות, ולבסוף את הממסד הרפואי, שהמשיך לשווק את החיסון למרות תופעות הלוואי הרבות שלו, והתקשורת שגיבתה אותה ללא שום שאלה וערעור. נותרנו עם שוקת שבורה.
וכאן כבר אעיר – כך אני רואה את הדברים, וכאמור כך גם רבים אחרים, אך מי שתפיסתו שונה יכול לדלג על מאמר זה.
ובכן, התעוררות זו גרמה לי לפקפק גם בדברים אחרים שבעבר קיבלתי ללא פקפוק, וזה הגיע עד לרמה – כפי שכתבתי בעבר כאן – של פקפוק בצחצוח השיניים. הוא אמנם יעיל כנראה, אך אפשר להסתפק בצחצוח בערב, ואילו בבוקר אפשר להסתפק בשימוש במי פה, אין מה לנקות.
אבל את הקו הזה אפשר להמשיך עוד, והנה אני ממשיכו.
כי עלה בדעתי שכל התרבות האליטיסטית המערבית, גם היא לא מובנת מאליה, וראוי לערער עליה.
הנה למשל האמנות. כשטסתי לחו"ל בצעירותי עשיתי סיבוב מוזיאונים בכל מדינה. כך היה מקובל. אבל מה נתן לי סיבוב זה? זה לא שאני חובב אמנות כזה גדול, והתמונות היו חביבות וזה הכול. נראה לי שאפשר לוותר על זה.
וכן תרבות התיירות בכלל, שגם היא מוסכמה. למה זה טוב? היום לא מושך אותי לטוס לחו"ל, לפחות לא לאתרים המקובלים. חופשת נופש ביוון או בסיני – על זה אפשר לדבר.
ועוד בהקשר של האמנות – יש להודות שהאמנות הטובה בעיניי היא בעיקר אמנות העבר. מאז תחילת המאה העשרים ועד היום עושים בעיקר אמנות מוזרה ובלתי מובנת.
וכך גם בשטחים אחרים של האמנות, למשל במוזיקה הקלסית – עיקר היצירות הטובות הן עד תחילת המאה העשרים. באך, מוצרט, בטהובן. איזה מלחין מוצלח אתם מכירים מהשבעים שנה האחרונות? אני לא מכיר, ואני מקשיב למוזיקה קלסית לא מעט, ואוהב אותה (כן מדי פעם אני שומע קטעים מעניינים בספוטיפיי).
ובספרות? – נראה לי שמאז 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז מלפני כעשרים שנה, לא נכתב אפילו רומן אחד ראוי לציון, כלומר מופתי, בישראל. כן נכתבו כמה יצירות ראויות, אבל לא ציוני דרך. וכך המצב גם בשירה. במצב כזה, איבדתי עניין בספרות.
אבל רגע, אנחנו מדברים על ספרות קלסית, אז מה עם יצירות העבר? כאן, בנעוריי קראתי יצירות קלסיות רבות, ונהניתי מהן, אך שוב יש להודות שיצירות רבות אבד עליהן הכלח. העולם התקדם, והרבה דברים שהיו טובים בעבר כבר התיישנו. כך עתה אני קורא כמה יצירות קלסיות, ולא באמת נהנה מהן. יש להתקדם.
ומעבר לכך, היום יש סרטים וטלוויזיה מפותחת. אולי זה לא יישמע 'אליטיסטי' ו'נכון', אבל אני מעדיף את העיבוד הקולנועי או הטלוויזיוני של ספרים. יש אוהבי-ספר לא מעטים שמחזיקים בקנאות בתפיסה ש'הספר עדיף', אך נראה שאוהבי העיבוד המוקרן רבים מהם בכמה סדרי גודל. ולראיה – שוק הספרים בבעיה, שוק הטלוויזיה – בפריחה.
וכך אפשר להמשיך, אבל העיקרון ברור – התרבות האליטיסטית הקדומה איבדה תוקף, כי כל 'חובה' לקרוא יצירות קלסיות אם אינך נהנה מהן, ואין כל חובה לבקר במוזיאונים בטיול בחו"ל.
הדבר נוגע גם לשיטת החינוך הקלסי, שדוגל בדיוק בזה – בהנחלת רשימה של יצירות מופת לתלמידים. כאן אני עוד בספק. כאמור, אני כבר מפקפק בזה. אבל מצד שני לא הייתי רוצה שהתלמידים ייצאו בלי ידע היסטורי בכלל, שכן – בכל זאת יש בו חשיבות. אז אולי החוכמה היא לבחור את הדברים היותר מתאימים מתוך ההיצע הרב. ובכל אופן, צריך להבחין בין חינוך בבית הספר ובין מה שאדם עושה להנאתו.
ועוד דבר – ערעור מוסכמות כזה לרוב מעורר אנשים, לטוב או לרע. כך קורה בכל פעם שעושים זאת באופן נקודתי. זה מובן, וגם אני עשיתי זאת פה ושם. אבל כאן מדובר על משהו כולל יותר, על ערעור עצם המושג 'מוסכמה תרבותית', או 'תרבות אליטיסטית'. אני חושב שערעור כזה הוא נכון, והוא מוביל לתפיסה חופשית יותר.

ולבסוף, מה האופציה? תרבות פופולרית לפי כוחות השוק? ובכן – לא! כאן יש לי דברים אחרים להגיד, אך זה כבר יהיה בפוסט נפרד. ובינתיים נסתפק בזאת – מתן גט כריתות לתרבות האליטיסטית.