על דחיית התרבות הפופולרית

בבוקר כתבתי על שקיעת התרבות האליטיסטית, ועכשיו לעניין השני שהובטח – מה עם תרבות ההמונים?
ובכן, כפי שכתבתי – אני גם לא ממליץ עליה, ויש לי ראיה פשוטה – מבחן התוצאה.
כבר כתבתי כאן לא מעט על החומר הירוד שמשודר אלינו בערוצים המסחריים, גם בחדשות וגם בתוכניות; וכן הזכרתי לא פעם לטובה את ערוץ כאן 11, שמשדר דברים מצוינים, גם בחדשות וגם בתוכניות. ובכן – הראשונים הם מסחריים, והשני לא.
וצריך להזכיר – מפעם לפעם עולה כאן גם השאלה העקרונית, האם ראוי לממן ערוץ ציבורי. אני חושב שמבחן התוצאה מוכיח שכן. אבל הנקודה המשמעותית בפוסט זה היא לא זו, אלא פשוט בחינת האיכות, והנה גם כאן מבחן התוצאה די ברור.
ואולי ישאלו אותי – איך אתה יודע, או יכול לקבוע? ובכן, אני חושב שיש דבר כזה איכות, וניתן לקבוע אותה. ולדעתי שערוץ זה משדר תכנים איכותיים שותפים רבים. מלבד זאת אזכיר כי בכל זאת אפשר קצת לסמוך על דעתי, לאחר שעשיתי שני תארים בקולנוע וטלוויזיה.
אבל הדבר ניכר לא רק בטלוויזיה. הנה לפני כשנה הגיעו החיסונים, ובלי קשר למה דעתנו על איכותם, הרי שבזמנו הייתה הסכמה גורפת על היעילות שבחלוקה שלהם לציבור, ורבים נתנו את הקרדיט על כך לקופות החולים. ובכן, גם הן מוצר סוציאליסטי במימון ציבורי.
ונחזור לאמנות, והפעם למוזיקה. אדבר על שתי זמרות עם מאפיין משותף – ליידי גאגא וכריסטינה אליגרה. לשתיהן יש כמה שירים יפיפיים בעיניי, אך בצידם הרוב של השירים מסחריים וירודים בעייני. אבל הן חייבות להקליט אותן כדי להצליח.
השירים הטובים של ליידי גאגא, אגב, בעיקר מהאלבום מהסרט 'כוכב נולד', אבל יש לה גם שני אלבומים עם הזמר הותיק טוני בנט, שהם יפים ונעימים. אלא אותם היא עושה מהצד והיא יכולה לעשות זאת בגלל הצלחתה, ואילו הצלחתה באה לה מהשירים האחרים.
ועוד צריך לומר שגם שירי האלבום 'כוכב נולד' מצליחים מאוד, ויש להם מאות מיליוני השמעות, אבל בכל זאת לא מהם באה לה הצלחתה.
ובכן, שוב הוכח – המוזיקה הפופולרית ביותר היא בדרך-כלל מוצר ירוד, ואילו השירים היותר איכותיים הם גם פחות מצליחים. כך בדרך כלל.
ואפשר להמשיך בדוגמאות עוד, אך נראה לי שהתמונה הובנה – אני סולד מהתרבות הפופולרית, שעובדת לפי חוקי השוק הקפיטליסטים, כי מה לעשות – היא לא טובה. אבל בשולי תרבות זו, ולפעמים גם במימדי הצלחה לא מבוטלת, נמצאת בכל זאת תרבות איכותית, ואותה אני מחפש.