יומן בוקר, 21.4.22
החברה הגאונה עונה 3 – אחרי הפסקה ממושכת (פתיחה צולעת) המשכתי לצפות בסדרה, בינתיים עד סוף פרק 4, ו-וואלה – מצוין. לוקח זמן קצת להיכנס לסיפור, והוא גם איטי מאוד, אבל יפה, מאוד יפה.
עוד אסכם את הסדרה בסיום, אך בינתיים רק אומר שהמוזיקה בה מצוינת, והיא משמעותית ביותר בתוצאה הסופית, עושה חצי מהעבודה, אפשר לומר. כשפחות אתעצל אבדוק מיהו המלחין המחונן.
*
פסקה מכתבה –
"הדוקטורנט ג'יימס דייוויס מאוניברסיטת ווטרלו בקנדה, ד"ר חיה קלר מהמחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת אריאל, ד"ר לינדה קלייסט מהאוניברסיטה הטכנית בבראונשווייג בגרמניה, פרופ' שחר סמורודינסקי מהמחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופרופ' ברטוש וולצ'ק מהאוניברסיטה היגלונית בקרקוב בפולין לא הכירו זה את זה וחלקם אף לא נפגשו מעולם".
לא, לא, לא. מספיק לכתוב – 'קבוצת המדענים לא הכירו זה את זה…', ואת השמות בהערה. אל תייגעו אותנו.
(הכתבה אגב על פתרון חידה מתמטית).
*
סרטון מספר שניטשה ייעץ לא לקרוא הרבה ספרים, כי אז אתה חוסם את החשיבה העצמית. ואותו הדבר אמר גם שופנהאואר לפניו. מעניין.
אבל בכל זאת שניהם קראו די הרבה ספרים.
אבל הם גם נהגו לעשות הליכות ארוכות, שבהן עיכלו את מה שקראו.
*
אתמול שודרה בכאן תוכנית מרתקת על העלייה הרוסית, והתבקשתי לספר קצת עליה, וכך –
שם התוכנית 'דור אחד וחצי' ולה שלושה פרקים. אני ראיתי רק את השלישי, ששודר אתמול, וגם לא ממש מההתחלה.
היא מתייחסת לדור של העולים שגדלו כאן, והיום הם בערך בשנות הארבעים שלהם, ומורכבת פשוט מראיונות איתם. הם מספרים, למשל, שבהתחלה התביישו ברוסיותם וניסו להסתיר אותה, כי היחס שקיבלו לא תמיד היה טוב, אבל כשהתבגרו גילו את הרוסיות שלהם והם גאים בה.
כמו כן, הסדרה מתייחסת להרבה גורמים – לבדיקות היהדות המבישות שהעולים צריכים לעבור כשהם רוצים להתחתן, לעולים שירדו – 250,000 מתוך המיליון הראשון – בין היתר בגלל העניין הקודם, על המבוגרים הרוסים, שנאלצים להמשיך לעבוד עד גיל מבוגר, לעיתים בעבודות פיזיות, כי אין להם מספיק כסף בפנסיה, ועל הדור הצעיר עכשיו, שנראה שמרגיש עצמו כישראלי לכל דבר, וגם לא מתבייש ברוסיותו.
כל זה, ועוד דברים מרתקים רבים. כשבזמן הזה בערוצים האחרים שידרו כל מיני ריאליטי מטופשים.
שווה מאוד לצפות.
*
כמו כן, ביטלתי את המנוי לנטפליקס, בגלל חוסר שימוש.
*
וביטלתי גם את המנוי הדיגיטלי להארץ.
ובכל אופן כתבה מרתקת היום, ובה –
"ממצאים ממחקר יוצא דופן בגודלו בארה"ב מבססים את הידע המצטבר על בעיות בשימוש נפוץ בתרופות נוגדות דיכאון. לפי החוקרים, במעקב אחר 17 מיליון איש לאורך שנים לא נמצא הבדל בין נוגדי דיכאון לפלצבו".
מעניין וחשוב, ולא מפתיע.
*
ועוד פרסיקו כותב בהארץ על 'מתנגדי החיסונים' באופן שלילי. הוא אומר שהם אינדיבידואליסטים (מה רע בזה?) שנתנו גט כריתות לחברה ולמוסדותיה, וזה לא קשור רק לקורונה.
בהבחנה בין אינדיבידואליזם ולמוסדיות אולי יש משהו, אבל כאמור – אין רע באינדיבידואליזם, ולעומת זאת כן יש הרבה רע במוסדיות מוגברת, שיכולה לגלוש לפשיזם לשמו.
ולמעשה, אני חושב שהמשל הכי טוב פה הוא הדת (ופרסיקו אמור להבין בזה משהו). והיא – כשהיא באה ברצון ובהסכמה היא טובה ומועילה, אבל כשהיא באה בכפייה – מתחילות הבעיות. ובדיוק אותו הדבר קורה פה! ההתנגדות הנשמעת היא קודם כל ומעל לכל לאצמעי הכפייה, והערך הבולט הוא החופש. וכאמור – זה לא רע, ואפילו טוב מאוד.
ולמה לא כתבתי לו זאת בתגובה? כי כרגע הנושא לא קיים ברמת שיח סבירה. כאן המשל המתאים הוא הפוליטיקה – בדיוק שבעבר, כאיש שמאל, לא נכנסתי לויכוחים פוליטיים ברשתות החברתיות, כי אני לא נכנס לריבים ברשת, כך בדיוק עכשיו איני נכנס לויכוח עם 'מתנגדי המתנגדים'. אין הקשבה, ולמעשה אין שיח בכלל, אז בשביל מה? והמשל מתאים – כי רדיפת 'המתנגדים' היום מזכירה לי מאוד את רדיפת השמאלנים בעבר. (וגם כאן הייתי מצפה מפרסיקו ליותר, כאיש שמאל שיודע על מה אני מדבר).
*
רגע של עברית.
ניסן נצר, עברית של שבת.
על רגלים ופעמים, בכפל משמע.
*
וזיכרון פייסבוק – שיר של יהודה עמיחי, שמתאים לחג.
מחשבות לעצמי 