יומן ערב, 7.4.22
רק סיימתי לכתוב את 'יומן הצהריים' שלי, שעסק בעיקר בגיליון דחק יד, ושבו ציינתי את החלקים שלא התעמקתי בהם – הרבה תיאוריה של הפואטיקה, וספרות, בחלקים – וכבר הופנתי, על-ידי צור ארליך, למאמר מרתק של כותבת אנונימית בשם בלהה ראובן, שהבנתי שהיא בכלל כותב, שכותב בשם עיגול שחור, והוא כנראה חרדי, או חרדי לשעבר (זה די ברור מהכתיבה) –
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=3044949495835478&id=100009613714714
הפוסט עצמו ארוך מאוד, למעלה מ-4,000 מילים, אבל כאמור הוא מרתק ונוקב, ואומר כמה דברים של טעם, אנסה לתמצת.
הוא מזהה בעיה בדחק, של פנייה מוגזמת לעבר, וכן עיסוק מוגזם בתיאוריה של הפואטיקה. כל זה, לדעתי, נכון. וגם עודד כרמלי (אם אינני טועה. או שהיה זה רן יגיל?) אמר דבר דומה. והוא ממשיך ומזהה בעיות נוספות, גם בחלקים האחרים.
בעיקר, הוא אומר, אין כאן בשורה. אין יצירה משמעותית. וגם זה, לצערנו, נכון. אתם יכולים להצביע על יצירה ספיציפית?
ולכך הוא מציע שני פתרונות –
האחד, פשוט לשבת ולכתוב יצירה גדולה שתשנה את כל פני השטח של הספרות הישראלית – וזו הצעה מצוינת.
והשני, לפנות לתחומי העניין של העולם החדש, כלומר קודם כל מיחשוב ומתמטיקה, אבל הוא הולך ומונה שם כל מיני סוגיות בתחום, שעל רובן אפילו לא שמעתי.
זו כבר הצעה יותר בעייתית מבחינות שונות, ובראשן שאולי הספרות דווקא צריכה להזכיר לנו את הדברים החשובים תמיד, ולא לרוץ אחר כל חידוש.
אבל גם בהצעה זו יש משהו. והנה, גם אני נדרשתי לעניין, ובספר השירה הראשון שלי 'שירים אחרים', עיצבתי את הכריכה בדף הנחיות הפעלה של מחשב, שעשה עליי רושם עז בזמנו. אף אחד לא שם לב לזה ולא התייחס לזה עד היום. הספר יצא ב-1997, וכל עולם המחשבים היה אז בחיתוליו.
לסיכום, בעיניי זה מאמר מבריק וחכם, וכדאי לקחת אותו לתשומת הלב, אף שאפשר גם להתווכח איתו.
*
ושני צילומים שלי מהיום – שלט בחנות בירושלים, והכניסה לשוק.
מחשבות לעצמי 