יומן ערב ב', 29.3.22
טוב, עברתי בחטף על 'סיפור; הגדה' של יהודה גזבר.
תחילה, כמה שאלות… –

ועתה לקטע שלו, על הבן הרשע –

לדעתי, זו הבנה טריויאלית.
זה מזכיר לי שהייתי השבוע בפגישה עם איזה רב, בהקשר אחר, ואז הוא התחיל לספר לי על המגילה, ואמר שאת צו המלך אי אפשר היה להשיב, אבל היה אפשר לכתוב צו נוסף שיאפשר ליהודים לעמוד על נפשם. וכאן הוא הספיק.
רציתי לומר לו – כן, ודאי, זה הפשט, אבל מה אתה רוצה לומר על כך? אבל מתוך נימוס ויתרתי על כך ואמרתי – יפה מאוד.
ולעניין הבן הרשע – הוא כמובן תמיד הטריד אותי. כאן מסמנים מחברי ההגדה את 'האחרים', היוצאים מהשורה. אחר כזה היה, למשל, שפינוזה, שגם עליו אפשר לומר – 'כיוון שהוציא עצמו מהכלל כפר בעיקר'. אך מה הרבותא הגדולה שבהשתייכות לכלל? ואם הכלל כולו טועה?
ואולי אפשר לעשות לזה אדפטציה גם לימינו, בהקשר החיסונים. האם מתנגדי החיסון הם מי שהוציאו עצמם מהכלל? אבל שוב – ומה אם הכלל טועה?
והנה קטע על העינוי, שאני מסכים איתו מאוד –

חוץ מזה יש הרבה קטעים סיפוריים, אבל כאלה שלא מתחברים לכלל מכלול שלם ומשמעותי, ובשלב מסוים פשוט התחלתי לדלג עליהם.
סך-הכול, הספר הזה מונה 120 עמודים, חלקם טקסט ההגדה המוכר, שלקראת הסוף פשוט מופיע כפי שהוא, והשאר עירוב של קטעים סיפוריים ומעט הגות.
בנוגע לקטעים הסיפוריים – אני לא הכתובת. אני לא מצאתי בהם עניין, אבל לגזבר קהל קוראים גדול שאוהב את דבריו. וגם אני עוקב אחריו בפייסבוק, ולפעמים נהנה מקטעים שהוא מעלה. ובכלל – אני מפרגן לו.
והקטעים ההגותיים – קלושים לטעמי, נונשלטנטיים. אולי זה מה שהולך היום. בכל מקרה בשטח זה גזבר הוא לא בר סמכא, וגם קטעים אלו מועטים.
בכל מקרה, כאמור, יש לו קהל קוראים גדול, שבוודאי יהנה מהספר.
זו אינה ביקורת.