יומן בוקר, 22.3.22

יומן בוקר, 22.3.22

נומה החמודה כתבה אצל פרסיקו, בפוסט על דוגין (אני אומר חמודה על הדעות, אין תמונה וגם השם כנראה מומצא) –
"אין חדש תחת השמש. בני אנוש חלשים מוסרית, ערכית ואולי אפילו שכלית מפנים את תיסכולם ושנאתם החוצה, במקום פנימה. זה תמיד נגרם בהרס, אובדן ונסיגה".
וזה דבר נכון מאוד, ומבחין בין שני סוגי אישיות. לא אקסטרוורט ואינטרווורט, מושגים שאין להם הרבה תוכן מבחינתי, אלא יותר כמו ההבחנה שמופיעה כמה פעמים אצל הרב זקס, בין תרבות בושה ותרבות אשמה. תרבות הבושה פונה החוצה, ואילו תרבות האשמה פונה פנימה. היהדות היא תרבות אשמה, ואני ללא ספק מזדהה עימה מבחינה זו. יש להבנות את המבט פנימה, לא החוצה, כלומר ראשית כל פנימה, ואז החוצה.

*

וגלית שוב כתבה קטע יפה אך ייחסה אותו לנרקסיסטים, אבל כתבתי לה כבר פעם שעברה שאני בעד נרקסיסטים. נרקיסים הם אנשים מקסימים, וסתם יצא להם שם רע – כתבתי הפעם.
ובאמת, מהו נרקסיסט? אדם האוהב את עצמו. וכי יש משהו רע בזה? לא, טוב שאדם יאהב את עצמו, כי רק מתוך אהבה עצמית ראשונית זו אפשר לצמוח. והנה שוב המונחים הפסיכולוגיים כושלים.
וכן, זה שוב נכנס למסגרת של תרבות בושה/אשמה. בתרבות בושה האדם תלוי באהבה שהוא מקבל מהסביבה, וכשהיא מסתיימת הוא בבעיה (ראו דוגמת דודו טופז ז"ל). ואילו בתרבות אשמה, ובכן – האדם אוהב את עצמו, קודם כל, ומתוך אהבה עצמית זו הוא אוהב גם אחרים ואחרים אוהבים אותו.
אבל לא צריך להגזים בכך, כמובן. וכך במיתוס היווני נרקיסוס כל-כך מאוהב בעצמו, והוא מתבונן בבואתו עד שמת. אהבה עצמית מוגזמת אף היא שלילית.

*

ופייסבוק הזכיר לי ציטוט יפה זה מ'העולם של אתמול' של שטפן צוויג, על השימוש בדרכון –

*

וגם קטע יפה על סארטר, מספר אחר –