יומן בוקר, 21.3.22
כתבתי אתמול בלילה –
בחלומי – כך באמת חלמתי עכשיו – עם מסוים עובר טבח והכחדה, והם מאבדים את הכבוד הלאומי שלהם. נשארים שרידים חופשיים מעטים, אבל הם לא יודעים מה לעשות, אין להם לאן לברוח, והם חושבים ליפול בשבי.
קמתי (בלילה) ונזכרתי בנאום זלנסקי, על עמו שעובר טבח, ועל ישראל שעומדת מנגד (מלבד הסיוע ההומניטרי) – יש לנו נשק מתקדם נגד טילים ואנחנו לא נותנים להם אותו. האדישות הורגת, אמר, והוסיף ואמר שלתווך זה לא מספיק, צריך לבחור בין טוב ורע.
אני מסכים איתו, אך הנה הוא הזכיר את המילה 'שואה' והישראלים קפצו כנשוכי נחש. האם זה מה שחשוב עכשיו, הדקדוק במילים?
יש לנו תיק לא פתור עם השואה, זה ברור. כן, אסון מחריד, כמובן. כן, הוא גם ייחודי. אבל רצח עם התבצע עוד במקומות רבים. יש קורס על זה באוניברסיטה הפתוחה, וכולו פתוח ברשת, אתם מוזמנים לקרוא. ההתייפייפות הישראלית אינה במקום כאן, בלשון המעטה.
ועכשיו קמתי שוב (בבוקר) וקראתי שניתן אולטימטום לאיזו עיר אחת שם, ובאמת מציעים להם ליפול בשבי.
*
ומישהו כותב בטוויטר –
אני גבר בן 40 אז בבחירה בין סיכוי גבוה לדום לב ומוות פתאומי לבין לא להזריק ולשמור על מערכת החיסון הטבעית שלי, אני שמח שבחרתי הפוך מכל מה שהמשרד המטורלל הזה הנחה. נדבקתי בחמישי האחרון וחוויתי יומיים שלמים (!) של חום 37-38 וחולשה כללית. ומאתמול כבר בריא לחלוטין.
מחשבות לעצמי 