פרשת צו

פרשת צו
קראתי הבוקר את המאמר על הפרשה ששיתפה רחל אליאור בפייסבוק, כ-5,000 מילים וכשעה האזנה (בוורד), וקודם כל יש להודות לה על הכתיבה.
אבל כל הפרשות האלה של המקור הכוהני – מפרשת תרומה עד הפרשה השלישית בספר במדבר, להוציא סיפור חטא העגל ופרשת קדושים, שהם באמת ממקור אחר – כל אלה משמעממות בעיניי, ואני חושד שלא רק בעיניי, אבל אנשים רבים נמנעים מלהודות בזה.
ולמה לא להודות? כל ההווי הכוהני הזה הוא, ראשית, רחוק מאוד מעולמנו – ולכן גם אין בי כל רצון להקמת מקדש שלישי, דבר שמתפללים אליו כל יום – ושנית, גם בזמנו הוא היה זר בעיניי כמה אנשים, שהם הנביאים.
אני מאוד מאוד אוהב את דברי הנביאים, ומאוד לא אוהב, כאמור, את כתבי הכוהנים.
הנה מה שהיה לישעיה, למשל, לומר על ההווי הכוהני בפתיחת דברין –

ישעיה א –
י שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. יא לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

האם אלה לא דבריו שמדברים יותר אל ליבנו היום? האם אלה לא דברים נחוצים יותר אף בזמן שנכתבו? אני חושב שכן.
ולא שאני פוסל את ההווי הכוהני, את בית המקדש, שהיום מוחלף בבית הכנסת. כלומר, במובן מסוים כן, כי פרקטיקת הקורבן, שהייתה נהוגה בכל העמים, אינה מובנת לי. אבל עצם העניין של התכנסות להודיה לאל נראית לי חיובית מאוד. וכן שירי הלוויים בטקס נראים לי חיוביים ומרוממי נפש. אבל את שירי הלוויים אנו מוצאים בתהילים, שאני אוהב מאוד, ולא בכתבים הכוהניים.
טוב, אולי זה בגלל שאני לוי ולא כהן.

ובכל זאת, הנה פסקה אחת יפה מאוד ממאמרה של אליאור –
"חג הפסח חג החירות והדרור, הוא סיפור התשתית של קהילת הזיכרון היהודית המספרת בליל הסדר בספר מספר וסיפור את סיפור יציאת מצרים וסיפור הראשון בשבעת מועדי הקודש של מחזור ההשבתה של מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, שהקדים את מעמד סיני, את קבלת החוק ואת הקדשת הכהונה. אבל מי שלא מספר סיפורים מדור לדור על עברו המצוי בספרים וסיפורים ומי שלא מלמד את ילדיו לקרוא בלשון הקודש על מועדי דרור ומקראי קודש, נמחק מההיסטוריה ונשכח בתהום הנשייה. אף אחד לא מדבר פריזית, חיוית, יבוסית, גרגשית כנענית או מצרית הירוגליפית וגם לא בבלית או אכדית. בני עמים אלה ודוברי שפות אלה היו תרבויות גדולות לאין ערוך מאיתנו ובנו ארמונות וחומות והיכלות מפוארים לאין ערוך מאלה שלנו, אבל לא הקצו אחד חלקי שנים עשר של העם, שבט אחד מתריסר השבטים,  להוראת הקריאה בכתבי הקודש בידי משמרת הקודש לכל ילדי העם ממין זכר, הוראה בלשון הקודש שהנחילה להם  עולם שנברא בספר מספר וסיפור".  

אכן, צריך לזכור שכהנים היו גם מורי העם, משום שהיו מלומדיו, ובכך ניתן להם כבוד נצחי.