יומן ערב, 17.3.22

יומן ערב, 17.3.22
לא יודע עד כמה כדאי לי לכתוב וכמה לחשוף מחיי האישיים, אבל אנסה בכל זאת.
היום הלכתי לחתום על חוזה לדירה, אבל בסוף דחינו ליום ראשון, כי צריך לעבור על כמה דברים. אבל ביושבי שם הבנתי את רוע מצבי. יושב לו בעל המשרד שם מאחור שולחן עץ אלון משובח, ועושה עסקים. ואני מולו, צנום, מסכן, מדוכא, בקושי קיים.
כן, הוא התנהג יפה, אבל המצב מחפיר.
וזה ההיגיון של הארץ הזו – בעלי העסקים העשירים משגשגים, כי תמיד צריך דיור, מזון וכו', ואנשי הרוח סובלים.
זו מדינת סדום ועמורה פר אקסלנס. גם הבושה אבדה. והכול מיוסד על אדני שקר. לא יהיה אכפת לי אם תחרב, ובכל אופן במתכונתה זו אני מתעב אותה.
ובדרך חזרה עברתי בחנות ספרים וקניתי שני ספרים. היו שם עוד שרציתי, אבל יקרים. ובשביל מה כל זה? בשביל מה, אם עולם הרוח לא זוכה לכבוד הראוי לו (אולי רק בתוך גבולות הגזרה).
וכך, יוצא מחנות הספרים ומזמין תיק תק, אבל אני עומד בתחנה אחת והוא מגיע לתחנה אחרת שאני לא מוצא. חרא של דבר. כך מפספס אותו, וכנראה שהתשלום יושת עליי בכל זאת. ותחת זאת מחכה לאוטובוס, כעשרים דקות. אלה חייהם של פשוטי העם. סדום ועמורה, כאמור. ארץ אוכלת יושבי (אבל לא את העשירים והמוטבים).
ובזמן שאני מחכה בתחנה, צעיר משחק בסלולרי שלו. הוא רואה אותי, אבל המציאות המתווכת אצלו דרך המסך הזה. ולכן אמרתי – אדני שקר. ולמציאות הזו מקושרות כל מערכות המדינה, כולל המשטרה והצבא. כולם מרושתים ברשתות ומצלמות. אבל יש כאלה הנדחים החוצה.
אה, אז הכול בשליטה אצלכם? כלומר בזדון ובכוונה אתם עושים את כל מה שאתם עושים? הוא שאמרתי, סדום.
אבל בשביל מה אני כותב את זה? ולמה להסתבך? אשב לי עם ספרי, שאנשים מכבדים אותם מהשפה ולחוץ, בעוד כל מה שמעניין אותם זה הממון.