יומן ערב, 13.3.22
מתחיל שבוע וכל אחד עוסק בענייניו. ויש גם העניינים המשותפים, ובראשם עכשיו היחס לפליטים. התמונה מחולקת די במדויק בין התומכים בקבלתם ובין המסתייגים ממנה, בין ההומניסטים ובין היהודים-הלאומיים, משהו כזה.
אבל מה עם שאר הדברים? דיווחים על נפגעי חיסון ממשיכים להגיע אליי כל יום, מה איתם? אתם, שכל-כך רגישים לסבל הזולת, מה עם הפניית דאגתכם לאלה?
אבל האמת היא שאין עם מי לדבר, ואני מיואש, והאמת גם נראה לי שאני הולך למות בקרוב. וגם אם לא – חיי כבר לא ישובו למה שהיו.
אבל לאנשים לא אכפת, ואף להפך – הם מגבירים את הרדיפה. אנשים נעולים בסבך הרעיונות שלהם, המילים שלהם, ומסרבים להביט במציאות ללא תיווכו של פילטר כזה או אחר. אז מה הפלא שהמציאות שהם מקבלים היא מהונדסת, שאינה האמת? אבל שליטה יש, זה בהחלט יש.
אבל אני כבר לא אושיע, לא את המצב ולא את עצמי, לא אני ולא חבורתי. כאמור, מצבי הוא רע מאוד.
ואתם, הפושעים, המשיכו בחייכם, המשיכו עם תבניות החשיבה המנותקות שלכם, המשיכו בדרך הרשע שלכם, המשיכו במלחמות הדת שלכם.
עד כאן בעניין זה.
ומה אני עשיתי היום? בעיקר השלמתי את הקריאה ב'זמן הקוסמים' ואף כתבתי עליו. מה עוד יש לי לעשות, והספר הזה היה מעניין מאוד יחסית.
כמו כן, אולי אשלח את הביקורת לעתון 77, אבל האם מישהו חושב לשלם לי על כך? מה פתאום. נמצא במצב ניצול תמידי.
ועוד כתבתי היום – אב"ח מוציא ספר, שליין מוציא ספר, מזכיר לי את האימרה של קיקרו –
"הזמנים רעים. ילדים כבר לא מצייתים להוריהם וכולם כותבים ספר".
אז קבלו את הפליטים, מה יש לכם להפסיד?
מחשבות לעצמי 