יומן בוקר, 13.3.22

יומן בוקר, 13.3.22

המשך קריאה ב"זמן הקוסמים", שחוזר להיות מעניין.

על היידגר – הדאזיין –
"לדעתו של היידגר, לא אנחנו מציגים לעצמנו שאלות – השאלות האמיתיות מציגות לעצמן אותנו!
אבל באיזה מין חוויות מדובר? לדעתו של היידגר, שוב, מדובר בחוויות של הֶעְדר־יסוד קיומי, מרכזי ואינטנסיבי, או אפילו של תהוֹמיוּת. ובמיוחד חוויות של כמעט־מוות. ובמיוחד חוויות של חרדה. חוויות של "קריאה מצד המצפּון" (Gewissensruf)."
…
"אומנם, מי שמתפלסף בצורה כזו, בהכרח מטיח את עצמו – והיידגר יהיה הראשון להודות בכך – "נגד גבולות השפה". ובכל זאת, דווקא ורק בהתנפלות הזאת מפיק הדאזַיין באופן אותנטי את מה שמכונה על־פי־רוב "משמעות": כלומר, כחוויה של חיים מלאים, מוכרעים, מייסדי־עצמם באופן חופשי."

והיחס לזמן –
"כל אחד באולם כבר הכיר את התשובות של היידגר לשאלה הזאת: המיבנה הפנימי של הדאזַיין הוא סופי באופן רדיקלי, והוא מוגדר באפשרויות שלו מבפנים על־ידי הזמניוּת. זהו הגרעין של הוויה וזמן."
…
"ביסודו של דבר, זה לא כל־כך מסובך: הזמן בעיני היידגר הוא לא דבר חיצוני או כלי קיבול, אלא תהליך המצוי ביסודה של כל ההתנסות. אבל רק משום שהתהליך הזה – מעצם טבעו, אפשר לומר – מתכחש לאותה דינאמיקה שבפועל מהווה אותו, כלומר להֱיוֹת־בזרימה התמידי שלו, אפשר בכלל בתור דאזַיין להגיע לרעיון כאילו קיים דבר כזה כמו המשכיוּת יציבה, או משהו נצחי. עצמים נצחיים הם אפוא מראית־עין מטאפיזית, תרמית מתוך רוחו של הדאזַיין! לאמיתו של דבר, רק התהליך עצמו הוא ממשי."

"בּרגסוֹן ופּרוּסט, אגב, הבינו את זה גם הם באופן דומה. ובנימין. והוּסרל. וגם ויליאם ג'יימס. ואחיו הסופר הנרי. ואלפרד נוֹרְת וַייטְהֶד. וגם וירג'יניה ווּלף. וג'יימס ג'וֹיס. וסלבדור דאלי. וצ'רלי צ'פלין… הרעיון הזה הגדיר את הצַייטגַייסְט של שנות ה־1920. ורוח־הזמן הזאת, בעצמה נולדה מן הזמן! (אלא מה)."

– זמן הקוסמים מאת וולפרם איילנברגר

ועוד קטע של ויטגנשטיין על התאבדות.
אני אגב חולק עליו, התאבדות יכולה להיות תוצאה של שקילה מדוקדקת של הדברים, אין היא תמיד 'מתקפת פתע'.