יומן צהריים, 11.3.22
מנויים וביטולים
צפיתי אתמול בערוץ 14 ודיברו על הצלת יהודיות שבזוגיות עם ערבים, יד לאחים כנראה. אם כך, ערוץ 14 אאוט. אנסה את כאן 11.
הארץ התקשרו וניסו לשכנע להשאיר את המנוי הפיזי, והפעם לא הסכמתי. אבל גם המנוי הדיגיטלי אולי מיותר.
מה יש שם? הנה סוף שבוע ואני עובר על העיתון. מדור דעות – שוב אותו שטאנץ, כבר הבנו ממזמן. יאיר אסולין מתבלט קצת לטובה, וגם טור די מעניין של אמיר חצרוני, שאומר שלא צריך להשתיק את בנצי גופשטיין, וזהו. דברים דומים אפשר למצוא ברשתות, ובחינם. בשביל זה לשלם 49 ש"ח בחודש?
כתבות – לא משהו מעניין. איזו כתבה על דיקור סיני, שנשמעה מעניינת אבל אינה כזו, ובמילא אני מאזין לה בפודקאסט 'הארץ על הדרך', שהוא בחינם.
כמה שעשועים – 20 שאלות, התמונות עם הכיתובים שמסכמות את השבוע – נו, בסדר, זה בקטנה.
וספרים, הרי זה עיקר סיבת המנוי, אבל גם כאן כבר תקופה ארוכה אין עניין ממשי. הנה היום בני ציפר כותב על הספר הנהדר 'המקוללים', שירה מודרניסטית צרפתית בעריכת דורי מנור, והוא לא מרוצה ממנו. יופי לו, אפילו לא קראתי עד הסוף. ושוב, ביקורות ספרים בשפע ניתן למצוא ברשת. דעתו של ציפר לא נחשבת יותר משל אחרים. אבל מדי פעם כן יש ביקורות מעניינות.
עוד יש להם תחום שלם של 'משפט נתניהו' – לא מעניין', ותחום שלם של 'קורונה' – לא מעניין. קורא רק את הטור הלשוני ואת הטור של יאיר רבן על פרשת השבוע, שאלה טורים טובים. אבל זה לא מספיק כדי להחזיק מנוי.
בנוסף, בחוג 'המתנגדים' יש זעם על הארץ, שנוקט בקו אנטי-מתנגדים תקיף, ורבים מבטלים את המנוי. למשל, הטור האחרון של יסמין לוי על 'הכחשת המלחמה' כביכול בקרב המתנגדים.
אבל אני אשאיר בינתיים את המנוי, גם כי אין לי כוח כרגע לבטל, אבל אולי בהמשך אבטל בכל זאת.
כמו כן, חושב לבטל את המנוי לנטפליקס. מאז שסיימתי לצפות בסיינפלד לפני כחודש לא ראיתי דבר, למעט 'נוכל הטינדר' המשמים. גם ככה כבר פחות מתעניין בייצוגים מצולמים. נראה.
העניין שמונע ביטול, גם כאן וגם בקודם, הוא שבעצם העלות היא מאוד נמוכה, אז למה לא להשאיר?
ולבסוף, אולי אחזיר את המנוי לאפוק טיימס, נראה שיש שם כתבות מעניינות, לפי פרסומות שאני רואה. אך שוב, אולי לא, כי הכול היום יש ברשת.
*
פרשת השבוע
השבת פרשת זכור, ובה קוראים על עניין מחיית עמלק.
זכור
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק
בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ
וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ
וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ
וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
(ולא ירא אלוהים – עמלק, אף שאפשר שגם אתה, ישראל, מתוך היותך עייף ויגע, איבדת מיראת האלוהים שלך – ואז הוא תקף אותך).
ירין רבן כותב בהארץ –
"אולי העובדה שפרשת "זכור" נקראת לפני מגילת אסתר צריכה להוות תזכורת לכך שבעצם זרע עמלק נמחה מזמן. האיום על קיומו של העם היהודי לא הוסר אמנם, אבל אסור שינחה את קיומו. התודעה הקורבנית שנחקקה באבן בפרשת "זכור" יכולה עתה להתחלף בתודעת שליחות, שפועלת לשחרור העולם מעמלקיו".
ואילו אני כתבתי לפני מספר ימים את השיר הזה –
אל תזכור
אַל תִּזְכֹּר מָה עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק
עֲזֹב, שַׁחְרֵר
זֶה לֹא טוֹב לְהַחֲזִיק כְּעָסִים
אוֹמְרִים הַפְּסִיכוֹלוֹגִים
אֶלָּא הַנִּיחוּ לַכַּעַס
אוֹמְרִים יֵשׁוּעַ וּשְׁלִיחָיו
מְצָא לְךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים לַעֲסֹק בָּהֶם
בְּנֵה לְךָ חַיִּים חֲדָשִׁים
וּשְׁכַח.
*
אמונה
כמו כן, ראיתי סרטון משיחי על אמונה, שהתחבר לי יפה לספר שאני קורא. כזכור, ויטגנשטיין והיידגר הציגו גישות שונות למה שאי אפשר להגיד. ויטגנשטיין אמר שדבר זה בהחלט קיים, הוא המיסטי, אך לא ניתן לומר עליו דבר, ולכן לא צריך לנסות. ואילו היידגר אמר שצריך לחיות בתוך המציאות כולה, כולל ממד זה.
אז ראשית, אני חושב שבאמת ממד זה קיים, אלא שאפשר לבטא אותו, וזאת בעיקר בשירה, ובאמנות בכלל. כאן גם השימוש בשפה הוא שונה.
אך שנית – האמונה מתייחסת בדיוק לממד זה, שאין לבטאו, והוא המכונה 'אלוהי', ונראה שהיא הולכת בדרכו של היידגר, של לחיות את הדברים, מתוך אותנטיות, אך לא רק תוך השתעבדות לרציונל המילולי, אלא גם לקיחה בחשבון של מה שאינו נכנס למילים. וגם לה יש פרקטיקות שונות לתקשור עימו, ובראשן – התפילה.
*
ועוד ציטוט מ"זמן הקוסמים" –
"לפי חוקי המוסר אובדים לתשוקה כל צדקתה ואושרה כאשר היא מבקשת לכרות ברית עם החיים הבורגניים, הדשֵנים, המוגנים."
וולטר בנימין.
מחשבות לעצמי 