יומן ערב, 11.3.22
היחס לפליטים מאוקראינה מסמן, בוודאי לא לראשונה, אבל בצורה בולטת, קו גבול ברור בין אנשי היהדות ההומניסטית, חילוניים ודתיים, ובין אנשי היהדות ההלכתית, או הלאומנית, וגם כאן יש חילוניים ודתיים. וכן החלוקה היא בין אנשי ימין ואנשי שמאל, כמובן.
בצד ההומניסטי, או השמאלי, מתבטאים אנשים כמו תהלה פרידמן, תומר פרסיקו שוב, הכתב החרדי ישראל פריי, ועוד כהנה וכהנה. ובצד הימני אנו כבר מכירים – ינון מגל, למשל, ועוד.
הנה שני ציוצים בטוויטר בנושא של דן עדין, ותגובותיי –
הוא כותב –
מתי הפכה ישראל לארצם של הדתיים, הגזענים ושונאי הזרים בלבד? למה רק על הזהות ״היהודית״ שלהם צריך לשמור? מה עם הזהות היהודית שלי — החילונית והאוניברסאלית? זהות שהתחשלה באושוויץ וטרבלינקה — והאתוס המכונן שלה הוא פליטים שלב העולם גס בהם? קליטת פליטים מאוקראינה — מאבק על דמותה של ישראל.
ואני עניתי –
ממתי? ממזמן. היהדות החילונית ההומניסטית כבר מזמן הפסידה בו. זו מדינה שנשלטת על-ידי חשיבה וחוקים דתיים-אורתודוכסים.
ו'חוקר פחדני שמיים', עם תמונת שפינוזה, ד"ר לדתות, ענה –
לשאלתך,
התשובה 1967.
הפולקלוריסט והאנתרופולוג יורם בילו טבע את המונח 'השנה האחרונה'.
כוונתו היא שלישראל, שאתה ואני מייחלים לה, הייתה עדנה של 19 שנה, מרגע הקמתה ועד כיבוש יו"ש. הכיבוש הנגיש לידי הדת והקנאות את 'המקומות הקדושים', כגון הר הבית, מערת המכפלה וקבר יוסף. ניתן להבין >
בנקל כיצד הנצחון המפואר פורש על רקע של 'נסים ונפלאות' וגאולה. אל הדתיים נסחף ההמון שמגיע מרקע מסורתי שמשמש כמסה קריטית. תפיסה זו מקפלת בתוכה תובנות רבות שקשורות להוויה היהודית כמסורת ודת שמופעלת ע"י טקסט שאינו ממוצא אנושי…לעומת הישראליות שמתכתבת עם עידן הנאורות ותנועת ההשכלה.
והיום המשיך וכתב עדין –
הרצל היה חילוני. גם ז׳בוטינסקי, אחד העם, בן גוריון, וייצמן, בגין, נורדאו — כל אבות הציונות. הציונות קמה כתנועה חילונית עם ערכים ליבראליים/סוציאליסטים — אך אוניברסאליים. בשנים האחרונות השתלט עליה זרם דתי, לאומני וקסנופובי. אסור להשלים עם כך — יש להחזיר עטרה ליושנה ולהלחם על ערכינו.
ואני עניתי –
בעד הרעיון, אבל לא רואה את זה קורה.
*
טוב, אבל שבת נכנסת, אין זמן לדברים אלו…
מחשבות לעצמי 