יומן ערב, 10.3.22
היה יום הפוך במיוחד, ואף שניתקלתי בכמה דברים מעניינים לא אביא אותם, ותחת זאת אביא את המשך הקריאה ב"זמן הקוסמים". קריאה היא מדיטציה מצוינת, וטובה לכל זמן.
ויטגנשיין כתב על המיסטי –
"6.522. הלא־ייאמֵר בלי ספק ישנו. הוא מראה את עצמו; הוא־הוא המיסטי.
6.44. מה שמיסטי זה לא איך העולם, אלא זה שהוא ישנוֹ.
כמו היידגר, אם כן, גם ויטגנשטיין לא יכול לחדול מן הפליאה הראשונית מכך שקיים משהו בכלל, ובמיוחד הפליאה על כך שאותו "משהו" נגלֶה לנו כבעל־משמעות באופן בלתי־אמצעי, כבעל יכולת להעביר את האמת, מן הרגע שאנו פוקחים את העיניים. אלא שוויטגנשטיין, בניגוד להיידגר, לא חשב שבשאלה הישירה לחלוטין על עצם קיומו של "משהו בכלל", שלא לדבר על קיומו של העולם, מסתתרת איזו חידה פילוסופית עמוקה"
…
"לדעתו, כל ניסיון לפעול בכיווּן הזה חייב במוקדם או במאוחר להיגמר בהבל לשוני – אם לא גרוע מזה."
…
"שכן דווקא במקום שבו אחד מהם (היידגר) סבר כי מצויה בפועל השאלה הפותחת, ועוד יותר מכך – פריצת הדרך אל ידיעה אמיתית ולא מסולפת של ההוויה, האחר (ויטגנשטיין) ראה רק הבלים צפויים־מראש ובעיות סרק שהן ילודות השפה."
והיידגר –
"דרוש לפיכך "הֱיות־שָם" (Da-Sein), במובנו כאידיאל קיום, שיהיה ראשוני ובלתי־מסולף לחלוטין, ופשוט אמיתי!"
ולטר בנימין על השפה –
"המוטיב המחשבתי הזה של שפה קמאית אחת, מאחדת ומכוננת, המצויה ביסודן של כל השפות ובבסיס כל תחום המשמעות, העסיק, כפי שראינו, גם את ויטגנשטיין ואת היידגר, כל אחד בדרכו. מהי אם כן ההצעה של בנימין? במקום להצביע, כמו ויטגנשטיין, על כך שלָעולם יש אותה צורה לוגית כמו של השפה; ובמקום לטעון, כמו היידגר, שהעולם נתון לנו (מבחינה לשונית) "תמיד וכבר" בקדימוּת רווּיית־המשמעות שלו; בנימין פותר את הסוגיה הזאת באופן תיאולוגי־היסטורי על־ידי כך שהוא טוען כי "הלשון בטהרתה", כפי שהוא מכנה אותה, "או "הלשון האמיתית", היא שפתו של אלוהים."
ועל התרגום –
"הרי בדיוק משום כך – וכאן, אפשר לומר, יורד המסך התיאורטי – מתייגעים משוררים, איש־איש בלשונו: כדי להעניק שֵם למהותם של הדברים בייחוּדיוּתם, עד שיבהיקו. מלאכת הקודש של המתרגם עושה צדק עם המטרה הזאת, כאשר נוצר מקום מתאים־בדיוק ככל האפשר, בלשונו של המתרגם, לסוג ההתכַּוונוּת שהמשורר בחר בו בלשונו המקורית."
השפה האמיתית –
"השפה האמיתית היא, אפשר לומר, היעד האידיאלי של כל הדיבור: דיבור שבו כל דבר כשהוא לעצמו מתגלה בפנינו במלוא בהירותו ומוּבחנוּתוֹ ומוּגדרוּתוֹ. יהיה זה מצב שבו, כפי שסבר בנימין במסה שלו מ־1916, לכל מה שקיים תימצא המילה או יימצא השם שאלוהים נתן לדברים."
התרחקות הפילוסופים מהאקדמיה –
"למעשה, עד שלהי המאה ה־20, רוב הפילוסופים המובילים והמשפיעים – כמו שפּינוֹזה, דֶקארט, לייבּניץ, מיל, יוּם, קירקגוֹר, ניטשֶה – לא היו אנשי אוניברסיטה במקצועם. אבל גם כשהם כן היו, הם הקפידו בדרך כלל על מרחק פנימי גדול מן האקדמיה, כפי שעשה למשל שוֹפּנהאוּאר, או כפי שעשו, בשנות ה־1920, היידגר, ויטגנשטיין, וגם בנימין, וקצת אחר־כך אפילו ראסל."
קסירר –
"מבין ארבעת הפילוסופים, קסירר הוא היחיד שהמיניות שלו לא התפתחה לבעיה קיומית קשה, היחיד שמעולם לא חווה התמוטטות עצבים. לא ידוע בביוגרפיה שלו גם על משברי יצירה מתמשכים ולא על דיכאונות קשים."
קסירר על השפה הטהורה –
"קסירר קורא לצורה הזאת, העומדת בבסיסן של כל השפות, "צורת השפה הטהורה". ההנחה הזאת עתידה, כמובן, למשול בכיפה בעולם הבלשנות במשך עשרות שנים, החל מסוף שנות ה־1950 ואילך, בדמות תיאוריית הדקדוק הגנרטיבי של נועם חומסקי, הכוללת את ההשערה המובילה בדבר ההבדל בין מיבנה העומק ומיבנה השטח של השפות.
ובמחשבה שנייה –
"הנחת היסוד הבסיסית הזאת התחילה להיראות מפוקפקת בעיניו. הוא נאלץ להודות בפני עצמו שאולי מיבנה־היסוד המאחד הזה שבבסיס כל השפות, אותה "צורת שפה טהורה", אינה קיימת כלל – יש פשוט רק מיבני עומק מרובים שונים, שלא תואמים כלל זה את זה. ואם כך, יכול להיות שצורת השפה הטהורה האחת לא באמת קיימת"
– זמן הקוסמים מאת וולפרם איילנברגר
מחשבות לעצמי 