יומן בוקר, 10.3.22

יומן בוקר, 10.3.22
נראה שסוף סוף יוסרו המסכות, שאין בהן טעם, וכנראה מעולם לא היה. הן שנואות עליי ביותר, הן בלבישה בעצמי והן בצפייה על פרצופיהם המוסתרים של אנשים. אין דבר יפה יותר מפני אדם, למה להסתיר אותם? כמו להסתיר את האנושיות, שאכן הוסתרה. תגובה שאני מרבה לכתוב – שונא מסכות יחיה).
וזה מה שכתבה המצייצת ככותרת –
‏שלום ולא להתראות לסמרטוטי הפנים סותמי הפיות.

ופרופ' קמרון כתב –

*

עוד כמה קטעים מ"זמן הקוסמים", על ויטנשטיין, ביוגרפיה והגות (ואולי גם קשר ביניהם), על החיץ בין אנשים –

"במחקר מן העת האחרונה מרבים לדון בשאלה אם ויטגנשטיין סבל מצורה מסוימת של אוֹטיזם, המוכרת מאז שנת 1992 בשם "תסמונת אַספֶּרגֶר": הפרעה התפתחותית בילדות המוקדמת, שלא פעם נלווה אליה כישרון נדיר בתחום האנליטי־מתמטי או אף המוזיקלי, ומתבטאת בחיי היומיום בהתקבעות של דפוסי התנהגות נוקשים וביכולות חברתיות מוגבלות ביותר. אפשר שכך היה. אבל כך או אחרת, הדיבורים המטאפוריים על "קיר", "חלון", או אפילו "חומה", שחוצצים בין חווייתו האישית של האדם לבין עולמם של האחרים, טיפוסיים מאוד לאופן שבו מתארים את עצמם אנשים הסובלים מהתקפי דיכאון."

"בתשובה שענה להֶרמינֶה אחותו מגייס אפוא ויטגנשטיין את אחת התמונות הפילוסופיות המהוללות ביותר, המעוררת את סוגיית היסוד האֶפּיסְטֵמוֹלוֹגית: עד כמה האדם, כיצור שאפשר להניח כי הוא שבוי לגמרי במרחב הפנימי של הסוּבּייקטיביוּת החווייתית שלו עצמו, מסוגל בכלל להגיע לידיעה אמינה של העולם שם בחוץ, או של מרחבי החוויה הפנימיים אצל אנשים אחרים. כפי שכבר אמרנו, מדובר כאן בשאלה שהיתה לה בעיני ויטגנשטיין משמעות הרבה מעֵבר לתרגיל בספקנות פילוסופית לשמה. אדרבה, הספק הזה היה בשבילו בעיה מתמשכת ובוערת במעשים ובאינטראקציות היומיומיים, אם לא במכלול יחסיו עם העולם."

ועוד –
"מה שאין עליו עוררין הוא הנטיות ההומוסקסואליות של ויטגנשטיין, שמנהלי העיזבון שלו דאגו לשמור עליהן בסוד במשך עשרות שנים."

– זמן הקוסמים מאת וולפרם איילנברגר