יומן בוקר, 7.3.22
כמה ציוצים מאתמול.
וינסנט החביב העלה ציוץ יפה (ובכלל יפה שהעלה תחום זה, בתוך ים הבורות הישראלית בנושא) –
אמר הצלוב: ״אַל־תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, לֹא בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם כִּי אִם־חָרֶב׃״ (הבשורה על פי מתי, פרק י, 34)
עניתי –
כן, משפט מעניין, אבל גם מעורר תמיהה, הזו בשורת השלום? מה התשובה?
ומישהו אחר אמר –
ממקור שאפשר לסמוך עליו : החרב שאליה התכוון המשיח באמירה זו היא מאלה שאינם מאמינים במשיח נגד אלו המאמינים בו, כמו כל עיקרון חדש, אנשים עם ואחרים נגד. והשלום שנתן משיח לאלו המאמינים בו נשאר עימם ומחזק אותם כנגד חרב זו.
(ואולי צריך להוסיף – וד"ל).
*
נוריתה כתבה –
שואלת ברצינות.
יהודי הוא מי שאמו יהודייה. מי קבע? ממתי זה?
אם אני לא טועה, זה השתרש בגלל אונס נשים יהודיות, כדי שהילד שיוולד יהיה יהודי וגם/או תמיד בטוח מי האמא, אך לא תמיד בטוח מי האבא.
אז מה הבעיה היום לבדוק מי האבא, ואם אבא יהודי אז גם הצאצא יהיה יהודי.
עניתי –
התשובה לכל שאלות מי קבע – חז"ל. ומי מחליט – הרבנים.
(ושם תשובות רבות אחרות, לא התעמקתי, כי לדעתי מה שכתבתי זה הכלל הגדול, כל השאר פטפוטים).
*
ואטילה הלא חביב כתב, ביחס לסרטון של החייל עם הילדים הערבים –
ישראל, תודה לך שאתה מביא פעם אחר פעם את התמונות הקשות האלה לעוקבייך. כאבא לילדים, הלב שלי מתכווץ. אני מתבייש, ואני לא ממש יודע כיצד להתנצל בפני החייל הזה שנאלץ להתמודד עם הסיטואציות האלה. זו אשמתנו בלבד שהוא עומד במצבים האלה.
(הסימפטום פה ברור ולא צריך לציין אותו, וכמובן שכתבו לו זאת בתגובות).
*
כמו כן, אפסיק לצפות בסרטונים של דוד בלחסן, כי שמתי לב שהוא משפיע עליי לרעה. הוא אמנם בעל ידע רב, אבל כועס מאוד, וידע בלי מידות טובות אינו נחשב. תחילה אמרתי שאלך בדרך 'תוכו אכל, קליפתו זרק', אבל אני רואה שזה לא הולך. ומלבד זאת, את עיקר דבריו הבנתי – נגד היהדות הרבנית ונגד השמאל, אמנם בדברי טעם, אך עם מה הוא נשאר? ולא שנקודה זו עומדת לרעתו, כי אדם צריך ללכת עם האמת שלו ללא תלות בנסיבות, או לפחות אין לגנות אותו על כך, אבל עדיין חזונו אוטופי ותלוש. ועדיין, לא בגלל זה אני מפסיק לצפות (אם לא אתפתה), אלא כאמור בגלל הכעס.
וכמאמר השיר (שהרגע כתבתי) –
אִם תִּתְפַּתֶּה
הָאָרֶץ תִּפְתַּח אֶת תָּפְתָּהּ.
*
ולבסוף, קריקטורה משעשעת –
מחשבות לעצמי 