אני רוצה להתעכב גם ההבחנה של שפינוזה בין ההתפשטות והמחשבה, כלומר החומר הרוח.
כמובן, זו לא הבחנה שלו, אלא היא עתיקה כימי הפילוסופיה.
ועדיין, או אולי מוטב לומר משום כך, היא נראית לי חשובה מאין כמוה.
הבעיה – נדמה שכבר הכול נאמר בסוגיה זו. ועדיין אעלה כמה הגיגים.
ראשית, אלו אכן שני עולמות, וגם העולם מחולק ככה, וגם תחומי הלימוד – הריאלי וההומני. זה גם עכשיו על סדר היום, כי רוצים לבטל חלק מהמקצועות ההומניים, מנגד הסיסמה היא – 'זה לא ריאלי בלי הומני'. למעשה, זה גם לא הומני.
עוד דובר לפני כמה ימים במקום מסוים על פרנסת הסופרים בארץ, שלא קיימת. נראה שכל תחום הרוח פה מקופח מאוד.
שנית, זו גם שאלה בחיים – איזה תחום מפותח אצלך ואיזה פחות, האם העולם החומרי או העולם הרוחני. רוב האנשים מקדישים את מיטב מרצם לעולם החומרי – וטוב שכך, כי צריך להתפרנס ולקדם את העולם. או כפי שאומר הרמב"ם – ללא המשתגעים לא היה העולם מתקיים. אבל גם רבים מהם מקדישים מעט זמן גם לרוח, ללימוד, לשמיעת מוזיקה וכיוב'.
השאלה היא מה האיזון הנכון, וכאן התשובה היא אינדיבידואלית לגמרי.
על עצמי אוכל לומר שהקדשתי יותר מדי זמן לרוח ופחות מדי זמן לחומר, וגם זה לא טוב.
(ועוד אספר בדרך אגב, שלמסעדה שנהגתי לאכול בה בזמן לימודי באוניברסיטה קראו 'בשר ורוח', אם אינני טועה).
ויש כאן גם אלמנט לשוני מעניין, אם כי כנראה מקרי, כי חומר ורוח מורכבים כמעט מאותיות אותיות. ואולי נוכל לדרוש – חומר – שהוא מְרוח. אבל תמהני אם זה נכון.
ועוד צריך לומר, ששפינוזה אומר 'מחשבה', אבל יש עוד רבדים לרוח, שהידוע שבהם הוא הרגש. אבל יש עוד, למשל אינטואיציה וכן הלאה. היום מקובל לדבר על ריבוי סוגי אינטליגנציה. אבל עדיין נכון שכולן נקראות בשם זה – אינטלגנציה. והאחרונה שבהן – האינטלגנציה המלאכותית. אבל טוב, זה כבר נושא בפני עצמו.
זהו, עד כאן הרהוריי בנושא זה.