על כנות וצביעות

כמה מילים על כנות וצביעות.
1.
במדור הלשוני היום בהארץ נכתב –

"בתלמוד הבבלי מסופר שבטרם מותו, הזהיר המלך אלכסנדר ינאי את אשתו שלומציון המלכה "אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁין וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִין לִפְרוּשִׁין שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁין שָׂכָר כְּפִנְחָס" (כ"ב, ב'). אלכסנדר ינאי מכנה את אותם פרושים מתחזים "צבועים", מילה שבספרות חז"ל מפורשת כפשוטה, מכוסים בצבע (למשל בבא קמא קי"ט, ב'), אלא שכאן מדובר בשימוש מטאפורי במילה, כפי שהסביר זאת רש"י: "כלומר שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם".

בעקבות ציטוט יחיד זה, התפשט השימוש במילה "צבוע" במשמעות אדם ש"אין תוכו כברו" בקרב יהודי אשכנז והפך למילה היידית הרגילה לתכונה זו עם שלל נטיות שונות: צבוּע'ק, צבוֹע'צקע, צבוע'טשן וצבוּע'צטווע. בעקבות השימוש במילים אלה ביידיש במאה ה–19 החלו המילים צָבוּעַ וצְבִיעוּת לשמש בספרות ההשכלה ואחר כך בתחילת המאה ה–20 בעברית המדוברת בארץ ישראל.

לישראלים יש נטייה לראות בגינוני נימוס ביטוי לצביעות ולהעדיף על פניהם דיבור ישיר, דבר שזרים תופסים כגסות רוח. הציגה זאת יפה, במאמר שפורסם בעיתון "למרחב" ב–1962, הקריינית ועורכת הרדיו לאה פורת־גור: "כשחוזרת אני מחוץ לארץ, הרי תמיד אני מרגישה עצמי נפגעת… טוענים לעומתי, שהנימוסים של האנשים בחו"ל הם צביעות, ואילו הישראלים הם דוגרי. ואולם אפילו זו צביעות — מה אכפת לי? אחרי הכל אינני מתחתנת איתם. רק אצל ידיד־נפש חשוב לי לדעת, כי תוכו כברו. הנימוס פשוט מנעים את החיים ומקל עליהם"."

*

אני מסכים עם הדוברת האחרונה, וכבר כתבתי על הנושא בעבר. כתבתי שלא בכדי אחת המילים הנפוצות בעולם היא 'חוצפה' (אינה מילה עברית במקורה), לעומת זאת, כמאמר השיר, 'אין מילה בעברית לטקט'. אני לא כל-כך אוהב את החוצפה, וגם לא את המילה הבאה שהמאמר בהארץ מציין – 'דוגרי' (גם היא לא מילה עברית), ואני חושב שיש מקבילה בעברית לטקט, לפחות בערך – דרך ארץ, למשל. וגם לדיבור הישיר יש מונחים, כמו – דובר אמת, או – לדבר לנוכח. אני מאמץ מונחים אלה.

3.
ונזכרת במילים המעניינות של דוד אבידן –
"…כנות אישית/ היא הגורם הלא–פוסק למלחמות, והיא/ גם התחמושת והנשק ואפילו/ הסַכהַכול של אבדות בשדה–הקרב. הצביעות/ נושמת רק אוויר של פיוסים, אולי/ בדרך זו נוצרה תרבות אנוש, הלוחמים/ בין כך וכך יוצרים תרבות אחרת. לאט–לאט/ אתה מתחיל לתפוש את מלוא המשמעות/ של מקומך פה בין האנשים. המפעלים/ הקולקטיביים, מורשת הדורות, ההומניזם,/ שהוא האבא טוב–הלב של כלכולם, משוללים/ לרוב כל אישיות ואופי".
מתוך – "שנאה ארוכטווח".

אני לא מסכים עימו, אלא בעד ההומניזם, שהוא 'האבא טוב הלב'. וכן אמרו חז"ל בקטע שהבאתי כמה פעמים לאחרונה –
"איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע" (פשרה).
ועוד אמרו – מותר לשנות (לומר שקר לבן) מפני השלום.
ועוד ידועה דעת הלל, שמותר לומר 'כלה נאה וחסודה', אף אם אינה כזו.

4.
בנצרות, לעומת זאת, וגם את זה כתבתי כמה פעמים, אסור לשקר אף פעם. כך סבר גם קאנט בשיטתו הפילוסופית, שבעצם חופפת כאן למוסר הנוצרי.
ועוד בנצרות – בברית החדשה אחת ההאשמות הנפוצות ביותר של ישוע כלפי הפרושים היא – צביעות. האם הוא צדק בזה? האם לא? אני מעדיף לעת עתה לא להיכנס לשאלה זו, ואשאיר אותה פתוחה.
בכל מקרה, נראה שהגמרא שהובאה קודם מתכתבת עם דברים אלה – "אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁין וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִין לִפְרוּשִׁין שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁין שָׂכָר כְּפִנְחָס".

5.
כמובן שלכל הדברים האלה יש גם צד אקטואלי. אני רואה הרבה אנשים ברשתות החברתיות מדברים על 'צביעות'. בעיקר – צביעות המערב שהתנהג ברודנות, ועכשיו מגנה את התוקפנות הרוסית. ואולם, גם לנושא זה לא איכנס.