גילוי וכיסוי בלשון – קטעים

אחד המאמרים המופתיים ביותר של ביאליק, כל מילה פה חצובה בזהב –

"גילוי וכיסוי בלשון / חיים נחמן ביאליק – פרויקט בן־יהודה" https://benyehuda.org/read/6049

הנה כמה קטעים מתוכו –

שום מלה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כסויה.

היושב יחידי באשון חשך ואפלה ומרתת, משמיע קולו לאזניו: קורא את “שמע” או מצפצף בשפתיו. למה? “סגולה” היא להסיח דעתו ולהפיג פחדו.

העיקר, שלא ישאר חלל ה“דעה” של האדם רגע אחד פנוי בלא מלים צפופות ורצופות זו אצל זו כקשקשי השריון, ללא ריוח בינתים כחוט השערה. נר הדעה והדבור – הגחלת והשלהבת – נר תמיד לא יכבה.

מלה או שטה יורדת איפוא מגדולתה ומפנה מקומה לאחרת לא מפני שהורע כחה לגלות, להאיר, לבטל את ה“תיקו”, מקצתו או כולו, אלא דוקא להפך: לפי שנשחקה המלה או השטה מרוב מעוך ומשמוש וחטוט ואין בה עוד כדי כסוי והעלמה יפה, וממילא אין בה עוד כדי הסח הדעת לפי שעה.

ואל תתמה! ה“סגולה” מועלת למאמינים בה, שהרי האמונה עצמה אף היא אינה אלא הסח הדעת.

הרודף מוצא כל רגע את ספוקו לפי שעה לא במה שהשיג אלא במה שנמלט, והוא הנותן לו צל של קורת רוח ובטחון לפי שעה. “כי מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון”.

הרגע המסוכן ביותר – גם בדבור וגם בחיים – אינו איפוא אלא זה שבין כסוי לכסוי, כשהתהו מנצנץ, אבל רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים, ועל פי רוב בני אדם מדלגים עליהם ואינם מרגישים. שומר פתאים ה'.

ולגבי מלאכת השיר –
ומכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה“צד השוה” ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי “הצד המיַחֵד” שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם…