יומן ערב, 2.3.22
הנה כמה פוסטים קצרים שהעליתי בפייסבוק ביממה האחרונה. לגבי כל אחד מהם ניתן לשאול – באמת? והתשובה לרוב חיובית.
הראשון, מאתמול –
"חבל שביזבזתי את הזמן על ספרים במקום לצפות בטלוויזיה".
האם אני רציני? במידה רבה כן. כפי שכתבתי קודם, הטלוויזיה היא השלטון, ועדיף לזרום איתה, להשתלב עם המערכת. אני לא עשיתי זאת, וחבל.
וגם זה הדבר שהכי מעניין אנשים. הנה למשל בבלוג הביקורות שלי יש ביקורות על ספרים רבים, ואכן הן נקראות לא מעט, אבל אחד הפוסטים היותר נקראים הוא דווקא על סדרה בנטפליקס – 'הקתדרלה ליד הים'. כי זה בעיקר מה שמעניין אנשים.
ובלוג התנ"ך? או בלוג השירים? או בלוג זה? הצחקתם אותי. תנועה דלילה.
אבל במובן אחר לא, כי נהניתי לקרוא את הספרים האלה, זה היה ההובי שלי, ורק חבל שלא השכלתי לצרף את הקריאה למסגרת קיימת, ולשורת רווח.
קטע שני –
"אני סומך על משרד החוץ הישראלי, שידע לטפל במשבר בצורה הטובה ביותר"
האם אני רציני? בהחלט! זה לא שאני מסכים עם כל החלטה שהממשלה מקבלת, אבל מי אני הקטן שבכלל מעניין מה הוא חושב בנושא?
הבעיה היום, ולא רק היום, שכל אחד חושב שהוא מינימום ראש ממשלה. קצת צניעות, חברים.
ובאמת שלפעמים זה מצחיק אותי, הלהט הזה של אנשים, והמישטור ההדדי. אני לא חושב שאני יכול לומר אפילו דבר קטן בפני השיח העכשווים, לטוב או למוטב. לכן אני מקבל מה שאומרים, לפחות בא בגישה התחלתית כזאת. מה שקורה אחר-כך – זה כבר סיפור אחר.
קטע שלישי –
"כמו כן, אני מציע לצפות בחדשות בערב, כדי לדעת מה קורה באוקראינה".
האם אני רציני? טוב, ברור שיש פה הומור, כי ביקורתי על הטלוויזיה ידועה. אבל גם כאן – כן, אני בעצם רציני. כי גם אני בימים האחרונים יושב מול הטלוויזיה להתעדכן. זה כלי התקשורת המרכזי, לא?
אבל שוב, גם כאן – זו הגישה הבסיסית, ומה שקורה אחר-כך זה כבר סיפור נפרד. ובכלל, איך שהדברים התגלגלו זה סיפור נפרד. ואז"ג.
אה, וכנ"ל לגבי האקדמיה ללשון עברית – אם הובן לא נכון, אני מעריך אותם מאוד ועוקב אחר פעילותם, מכבד, מוקיר ומעריך. באמת.
*
ואוסיף – אולי מה שאני מנסה להגיד, הוא שאין לי מה להגיד על המלחמה הזו, והיא לא ממש מעניינת אותי. אבל מדהים איך כל הציבוריות הישראלית התגייסה כגוף אחד לעסוק בזה. מה עם הנושאים הקודמים?
אז תודה רבה, אני פורש ממחול השדים שלכם, ועוסק בענייניי. מה גם שבאמת איני מבין בזה דבר וחצי דבר, וגם אם הייתי מבין, אין איש מקשיב לי.
מכל מה שכתבתי כאן אפשר להבין כמה דברים, אבל כמו שכתבתי – ואז"ג (ואידך זיל גמור).
*
ועוד משהו, בנושא אחר –
עוד סרטון של דוד בלחסן –
כאן הוא מדבר על התפיסה הפוליטית שלו, ודן בשאלה למי להצביע. הסרטון מלפני שנתיים.
הוא דן בעיקר בשתי מפלגות – זהות של פייגלין ומרצ, ואת שתיהן הוא דוחה. הראשונה פשיסטית יהודית, והשנייה פשיסטית אוניברסלית. כאן הוא אומר דברים קשים נגד קבלת האסלאם, והוא מבקר את מרצ על שאין היא מבקרת בדבר את האסלאם. ימנים ודאי יתמכו בו בזה, אבל בעיניי זו תפישה בעייתית. הוא לא שמע, או לא מקבל יותר נכון, על הערכים האוניברסליים של מתן כבוד לתרבות אחרת. כל זה לא מדבר אליו. אבל אליי זה מדבר מאוד. אני לא רואה כל יתכנות לחזון ה'עבריות' המוזר שלו, אף החביב. מעבר לזה, הוא אומר שהאשימו אותו לא אחת בגזענות, וגזענות זה בוודאי משהו שיש להתרחק ממנו.
ובכן, אללי! מצד אחד הוא אומר דברי טעם בתחומים שונים, ומצד שני הוא אומר גם דברי בלע, שאולי גם בהם יש טעם כלשהו, אבל אלה דברים שאי אפשר לשמוע או לומר, ובכל אופן אלה אינם דברי שלום.
והנה דרש – ידוע הספר המשכילי 'דברי שלום ואמת'. ושמא שני הצדדים נחוצים, גם שלום וגם אמת. כל צד אחד לבדו – אינו מספיק. הוא אומר דברי אמת רבים, אבל איפה השלום?
וחז"ל אמרו – איזהו משפט (אמת) שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע (פשרה).
ובכן, עד כה היה הצד המחכים של בלחסן, וכאן הצד הקיצוני.
מחשבות לעצמי 