על הפוסטמודרניזם, בקצרה

האזנתי לספר –
Postmodernism: A Very Short Introduction
by Christopher Butler
אחרי שבעבר קראתי אותו, ואף סימנתי קטעים. אין תרגום לעברית.
הנה כמה רעיונות ממנו.

נראה שבאמת עיקר תוכנו של הפוסטמודרניזם הוא התקפה על מושג האמת.
ליוטר דיבר על כשלונם של מטה-נרטיבים, אידיאולוגיות גדולות שאפיינו את המערב בעבר, והובילו בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה. לכן נוצר ערעור של עצם המושג אידיאולוגיה, שחושבת שהאמת נמצאת אצלה.
הוא אומר כי אין הסבר-על אחד למציאות שלנו, אלא נרטיבים שונים.
כך גם יש 'אחרים', שלא מתאימים לסיפור הגדול.
למשל, אדוארד סעיד דיבר על אוריינטליזם – תפיסה מערבית של אנשי המזרח מתוך התנשאות.
ופוקו הוסיף שה'אמיתות' האלה בעצם נוצרות על ידי מוקדי כוח, ואותם הן משרתות.
תפיסת הפוסטמודרניזם היא, אם כן, תפיסה רלטיביסטית, שבה אין אמת אוניברסלית.
דרידה הוסיף כי גם אין משמעות אחת לטקסט, והשפה עצמה לא אמינה ולא מתאימה למציאות. לכפיית משמעות מילולית אחת הוא קרא לוגוצנטריזם. לשיטתו, האסציאנליזם, המהותנות, לא קיימת.
גם רולאן בארת ומישל פוקו דיברו על 'מות המחבר', כשעכשיו המשמעות ניתנת על ידי המפרש.

כאן אעיר הערה אחת, ברשות – שבעודי מקשיב לדברים האלה הצצתי בפייסבוק וראיתי שידידתי גאולה העלתה שיר שבעצם מדבר בדיוק על אותם דברים. הדבר מדהים בעיניי. הנה השיר –

"שיר מתוך ספרי השביעי, "אין מונה לחלומות", עקד, 2013

הדקויות נאספות אל הדקויות,
הירח אל ירחיו.
הכתב עטור הצלקות
אינו חושף את נתיביו.
ומה יהא על הריק?
לא בפשר ימצא מרגוע.
רק קשב שאת הדומיה מיניק
כמו היתה עולל אלוה.

גאולה הודס-פלחן (c) כל הזכויות שמורות".

ומה עוד יש בספר? האמת שמלבד הדברים שנאמרו הוא די חוזר על עצמו.
כך מדובר על 'ייצוג' ועל 'אינטרטקסטואליות'. סיפור תמיד מתייחס לסיפור קודם, ולא למציאות, נטען.
גם ההיסטוריה נכתבת מחדש, לפי נרטיבים, שכן גם היא מהונדסת.
וגם מדע לא אובייקטיבי, למשל בדברי ברונו לטור על איינשטיין. אף כי כאן הטענה חלשה יותר, וכבר עשו לה פארודיה (סוקל).
מלבד זאת, נעשה שימוש בשפה לא ברורה, למשל בדברי בודריאר על 'היפרספייס' במלחמת המפרץ, כלומר מרחב שלא באמת קיים.
רעיון זה חוזר אף בסוף הספר, שם נאמר –

"We are simply enclosed in a media-dominated world of signs, villainously generated by capitalism to synthesize our desires, which only really refer to one another within an entrapping chain of ideas. They are mere simulacra, which replace real things and their actual relationships (only truly known to those on the left, who see through such illusions) in a process which Baudrillard calls ‘hyperrealization’. So we never really get what we want anyway."

כלומר, אנחנו סגורים בתוך עולם מדיה של דימויים, ולא מקבלים באמת את המציאות הממשית.

אני מהרהר בדברים אלה על רקע המלחמה העכשווית באוקראינה והסיקור החדשותי שלה, ואני חושב שזו טענה שיש לתת עליה את הדעת.

בכל מקרה, באשר לפוסטמודרניזם, הוא זכה גם לביקורות רבות, וגם היום הוא זוכה לביקורת רבה בחוגים הדתיים, השמרניים.
נקודה אחת הראויה לציין היא שטענתו בדבר ערעור האמת מעולם לא הוכחה. זו, לפי המונחים של אפלטון, יותר סברה מידיעה. ואף על פי שהגישה הרלטיביסטית נראית משכנעת, אלא שהיא מוקדמת בהרבה לפוסטמודרניזם, ולמעשה גם הוגים שמרניים רבים אחזו בה (ראו בספרו של שטרנהל 'אנטי נאורות), אם לא לחזור אחורה עד פירון היווני הספקן.
בכל מקרה, ערעור זה על האמת דומני שהחל עם קאנט, ועתה אחזור להקשיב לספר עליו שהשארתי באמצע.