שפינוזה – מתוך הכרח טבעו

דבר אחד מתוך דברי שפינוזה עניין אותי במיוחד (גם בפעם הקודמת). יש לו עומק פסיכולוגי, מעבר לעומק פילוסופי, וגם יש לו עומק קיומי. העליתי אותו בפייסבוק אך מחקתי, בגלל השעה המאוחרת.
הנוסח הוא –

לפי שפינוזה – בשיעור ששמעתי עכשיו –
'חופשי נקרא מה שפועל מתוך הכרח טבעו בלבד'.
דעתכם?

בינתיים הספקתי לקבל תשובה אחת (קצת מצחיק לענות עליה כאן, לעצמי, ולא מתוך דו-שיח, אך מילא), שלא אפרט, אך היא מזכירה חלוקה אחת, שמופיעה גם אצל שפינוזה – הגוף והמחשבה.
והנה, הגוף אינו חופשי, כי הוא כבול א. בתאוות, ב. בצרכים. וגם המחשבה לא חופשית, כנראה.
לגבי תאוות הגוף – זה מונח היצר, שכה דומיננטי בדתות. הן מנסות להילחם בו, כל אחת בדרכה. גישת החילוניות היא להפך – להיכנע לו, ללכת איתו. ומה שיטת שפינוזה? לפי הניסוח לעיל עולה שיש לפעול לפי טבעך ויצרך, אבל בהמשך הספר, כך גם נאמר בשיעור, הוא אומר יש לעלות לרובד המחשבה, כי זה טבעו האמיתי של האדם, ובכך הוא יגיע לאושרו.
אך כבר כאן יש להשיג – מניין לך שזה טבעו 'האמיתי' של האדם? כן, האדם ניחן בחשיבה, אבל יש לו גם גוף. עדיין לא ברור מדבריך כיצד ינהג ביצרו.
הדתות, לעומת זאת, מתייחסות לכך ישירות. היהדות אומרת, כפי שהפליא לתמצת לייבוביץ – 'יתגבר'! אבל האם ניתן בכלל להתגבר על היצר? כן, אפשר להכריח את עצמך להכין שיעורי בית, אבל מה עם היצר המיני, שהוא, לפי פרויד, המנוע הפנימי של החיים.

בתורה נכתב – יצר לב האדם רע מנעוריו, וכמובן יש לכך הרבה פירושים. בכל מקרה, זה סופר על דור המבול, אבל אחר-כך האנושות התחילה לתקן את עצמה, דרך האבות ויצירת עם ישראל. אלא שגם לעם ישראל היה יצר רע וחטאים רבים, ומשה אומר שהם עם 'קשה עורף', ויחזקאל מגדיל לעשות וקורא להם 'בית המרי'. בתקופת השופטים עשו איש הישר בעיניו, חטאו ושבו, וחוזר חלילה. וגם בתקופת המלכים – רובם עשו הרע, וכן העם. אם כך, איפה התיקון?
זה לפחות הנרטיב הנוצרי, וכן בסרטון אחד שראיתי, ולכן לשיטתם הגיע ישוע, להסיר מהם את לב האבן. הוא גם, לפי התיאולוגיה הנוצרית, זה שמטפל בבעיה בשורשה, לפי מתנת החסד.
יפה, אך גם על הגישה הנוצרית יש לי השגה – אתם מנסים לבטל את יצר המין ולהתייחס רק לרוח, אבל האם דבר זה כלל אפשרי? והאם הוא רצוי? הנה כמרי הכנסייה נשארים ברווקותם, וגם בברית החדשה יש פסוקים שתומכים בכך, אבל אמרנו שיצר המין הוא מנוע החיים, כך שלא רצוי לעשות זאת, וגם כנראה לא אפשרי (וראו שערוריות המין אצל כמרים אלו). אם כך אנחנו בבעיה כאן.
וגם ההגבלות ההיסטריות של הכנסייה על המין, למשל ביחס לאוננות, יצרו רק נזק. תמונה מופתית של זה מופיעה בסרט 'כף רגלי השמאלית'.
מנגד, פסוק אחר שתומך כביכול בגישה היהודית היא מה שנאמר לקין – 'לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו', שניתן לפרשו שקין יוכל להתגבר על יצרו. אבל שפינוזה מפרשו אחרת – שכאן הוראה נקודתית לקין, שאין ללמוד ממנה עקרון כללי. כך ב'מאמר תיאולוגי מדיני', בקטע שהבאתי בבלוג השני.

עד כאן בעניין התאוות, ומה בעניין הצרכים? גם כאן האדם מוגבל, שכן הוא צריך להתפרנס, וכאן נכנסות השיטות הכלכליות השונות. וגם בתורה זוהי קללת אדם – 'בזעת אפיך תאכל לחם'. 'כי אדם לעמל יולד'.
טוב, לא איכנס פה עכשיו לנבכי כל השיטות הכלכליות, אבל בכל מקרה ברור שמבחינה זו האדם לא חופשי, כי הוא מוגבל על ידי גורם חיצוני. יש לקחת זאת בחשבון, ולהתקדם משם.

ומה באשר למחשבה. טוב, זה עוד נושא רחב, וכבר הארכתי. אזכיר רק שלפי לוק, אין דבר בחשיבה שלא היה קודם בחושים, כך שגם היא מוגבלת מטבעה. ועדיין, כך נראה, מרחב זה הוא קצת יותר חופשי מהקודם. ואולי מסיבה זו שפינוזה, וכן הוגים אחרים, ממליצים על חיי הגות. הנשמה אוהבת חירות, והיא מוצאת אותה בצורה הגדולה ביותר בחיי הגות אלה.
ואולם, גם בה יש סכנה, והיא מה שקראתי באחד הפוסטים הקודמים – 'עריצות התבונה'. כי בתבונה ובשכל מעלות רבות, אבל הסכנה שבהם היא דרך הכפייה. כי השכל לא יכול למשטר את טבע ויצר האדם. כאן תועיל הסקירה ההיסטורית, שכבר עשיתי במקום אחר, על המהלך ההיסטורי של נאורות-רומנטיקה-מודרניזם, וממנו לפוסט-מודרניזם, ועד לימינו (שהמחלוקת הגדולה ביותר בהם היא בין שמרנים ופרוגרסיבים).
והחלק הבא שעליו יש לדבר הוא על תקופת הקורונה, שבה שולטת דת המדע, ובה אכן התבונה הפכה לכלי של שעבוד, אך על כך בפעם הבאה.