קטעים מריאיון הפתיחה ב'הימין הקיצוני החדש'

(המשך יבוא)

ספר חדש מעניין – "הימין הקיצוני החדש". הנה כמה פסקאות מהריאיון הפותח, של איל חוברס עם אווה אילוז, עם הערות קצרות שלי בהתחלה.

ערעור מושג האמת –
אווה אילוז –
"המעשה הדמוקרטי האמיתי הפך להיות ערעור על מושג האמת, שנתפסה כעריצה, ככפייתית וכאישית מדי. מדע נהפך לכוח, ולפיכך כל שאיפה לדבֵּר את האמת נהפכה לשמרנית ולימנית. והנה הכול התהפך. עכשיו השמאל הליברלי מגן בחירוף נפש על מושג האמת, והימין, המכחיש את משבר האקלים ואת המדע באופן כללי, הוא שדורש את הזכות לערער על מושג האמת. ערעור זה על האמת הוא חלק בלתי נפרד מפוליטיקה פרוטו־פשיסטית.

(אז עכשיו ערעור על האמת הוא 'פרוטו-פשיסטי'? לא להפך?)

"בעניין זה, הטיעון של אדורנו הוא בעל אותו מבנה ברמה הפוליטית, הכללית יותר. כלומר, הוא טוען שהאמת פועלת בשירות אי־האמת (Truth in the service of untruth) כשם שהפשיזם פועל בתוך הדמוקרטיה – לא מחוץ לה או כנגדה, אלא שהשניים דרים בה בו־בזמן ובכפיפה אחת, והאחד נמצא בתוך השני.

(שיהיה).

אדורנו אומר לנו שהיפוכה של האמת איננו דווקא השקר, אלא חוסר היכולת להבחין בין אמת לשקר. אי־אמת בתוך אמת מייצרת עולם אפיסטמולוגי מבולבל וכאוטי הרבה יותר, היכול, מדי פעם, לנכס לעצמו את הסמכות של האמת."

(כן, זה נכון, יש בלבול של אמת ואי אמת).

ובהמשך –
"מבחינה זו, מעניין להיווכח עד כמה הדעות על וירוס הקורונה בארה״ב לא נשלטו כלל על ידי הממסד המדעי, אלא התיישרו עד מהרה על פי הדעות הפוליטיות. מדינות אדומות, בעלות נטייה רפובליקנית, הגנו על החופש שלהן שלא לעטות מסיכות ולהתעלם מקיומו של הווירוס, בעוד מדינות כחולות, דמוקרטיות בנטייתן, יישרו קו עם הממסד המדעי. הדבר מצביע על משבר־ידע מעניין מאוד."

(כן, מעניין).

"הנקודה היא לא רק שאנחנו לא מצליחים לגבש קונצנזוס, אלא שהאמת מאבדת את מה שחנה ארנדט כינתה ״האופי הכפייתי שלה״. היא התכוונה להגיד שהאמת היא מעין עריץ, שהרי אי אפשר להתווכח עם העובדה ש-2+2 הם 4, או שכוח המשיכה יפיל אותי ארצה אם אקפוץ מהחלון. אלא שהאמת איבדה בדיוק את האופי הכפייתי הזה, והדעה ניצחה את המדע – וליתר דיוק, האמון במדע הפך להיות סתם עוד דעה. מדובר בערעור משמעותי על הנחות היסוד של הנאורוּת.

(נכון, וזה לא חדש).

"התיאוריה הדמוקרטית מבוססת על הנחות יסוד אפיסטמולוגיות חזקות (יש אמת וניתן להכיר אותה, והיא אמורה לפיכך לכפות את עצמה עלינו), אלא שהנחות אלו התפוררו."

(אולי)

*

השתיקה –
חוברס –
"פן משלים לתרבות השקר, שיש להתייחס גם אליו, בוודאי בישראל, הוא השתיקה. תחושת המציאות של האדם מתערערת לא רק בגלל העיוות המכוּון של מה שכן נאמר לו, אלא גם בגלל העלמה מהשיח של חלקים מכריעים מהמציאות הרלוונטית לו. הדוגמה הבולטת היא המשטר הצבאי הישראלי בשטחים. מצד אחד, מעשיו של משטר זה מוסתרים מעיני הציבור הישראלי, האחראי לכיבוש והמפעיל אותו, ומצד שני, זה משטר שאינו מקיים דיאלוג עם הציבור הפלסטיני ואינו חש כל צורך להסביר לו החלטות הנוגעות לחייו. השליטה נעשית באמצעות צווים של המפקד באזור (אלוף הפיקוד), בלי ספֶרה ציבורית ובלא מוסדות דליברטיביים שמתנהלים בהם דיונים ובירורים. למעשה, במשך חמישים שנה ויותר, מדינת ישראל מפעילה משטר דכאני אך יעיל, המייתר את הספירה הלשונית ומתקיים לכאורה מחוצה לה.

אנו גם עדים להשפעות המצטברות של תהליך זה על הדמוקרטיה הישראלית, למשל – בכך שמפלגת השלטון איננה טורחת לפרסם מצע ואיננה מתחייבת לתוכנית ולמדיניות ברוב תחומי החיים, וראש הממשלה כמעט שאינו מתראיין ואינו מקיים מסיבות עיתונאים, אלא בנושאי קורונה. המנהיג אומר: לא אתן לכם מילים־הבטחות, שבאמצעותן תגבילו את עוצמתי או תוכלו להשתמש בהן אחר כך נגדי. העוצמה שלי היא כזאת, שאינני צריך אפילו להגיד לכם מה אני הולך לעשות, או למסור לכם דין וחשבון בדיעבד."

(צודק).

*

ריכוזיות ההון –
אילוז –
"אבל יש עוד פרשנות לטקסט של אדורנו: אדורנו היה מרקסיסט, וכמרקסיסט הוא חושב במונחים של מבנה. לכן דומני שהשאלה שהוא שואל נמצאת בלב לבה של החשיבה המרקסיסטית, והיא: האם דמוקרטיה (לפחות דמוקרטיה מהסוג שאנו מכירים) היא משטר פוליטי־בורגני המכיל בתוכו את האפשרות להפוך לפשיזם? למרקסיסטים רבים היה יחס אמביוולנטי כלפי הדמוקרטיה, מפני שלדברי מרקס, דמוקרטיה דואגת לזכויות פורמליות מול החוק, אבל איננה מממשת את אידיאל השוויון בחברה האזרחית. אדורנו מצביע על העובדה שבשוק קפיטליסטי יש נטייה לריכוזיות של ההון, וריכוזיות זו מייצרת מערכת שלטונית מקבילה, החותרת תחת כללי המשחק הדמוקרטי".

(כן, יש ריכוזיות הון).

ייצוג מעמד הפועלים –
"מצד אחד, קבוצות רבות נאבקות שלא ליפול יותר מדי מטה, אנשים נאבקים כדי לרכוש את מה שהוריהם וסביהם השיגו בפחות עבודה. מצד שני, מאז שנות ה-70 עסק השמאל יותר ויותר בפוליטיקה של מיניות ומיעוטים, ולכן חדל כמעט לייצג את מעמד הפועלים והשאיר את הזירה פתוחה לימין. תהליכים אלו מסבירים, בין השאר, את עליית הימין הקיצוני, השוטף את אירופה ואת ארה״ב."

(אכן, ובדיוק כתבתי על זה הבוקר).

*

טינה –
"ובאשר לשאלה שהעלית קודם לכן, על נוכחות של מבנים מנטליים פשיסטיים בתוך חברה דמוקרטית, דומני שצריך לגשת אליה דרך חקירת המבנים הרגשיים השולטים בזירה הציבורית. אין ספק שאחד מהם, ואולי הדומיננטי שבהם, הוא זה שניטשה כינה ressentiment, כלומר רגשות טינה. ניתן להגדיר זאת כתחושת עוול מתמשכת, המעוררת רצון לנקמה בקבוצות האחראיות לעוול. אלא שמדובר ברצון נקמה שלרוב מתקיים בספירה הדמיונית והסמלית. רגש זה מנוצל היטב על ידי אליטות מסוימות נגד אליטות אחרות. לדוגמה, הגיוס הימני המתמשך של רגש הטינה של המזרחים, מאז המאבק של הרוויזיוניסטים נגד המפא״יניקים."

סמכותנות –
"עם זאת, אפשר גם לטעון שצה״ל, המקיים משטר צבאי יעיל במיוחד בשטחים, הוא גם המקור המרכזי לאורחות החשיבה הסמכותנית בישראל. הרציונל והמודל המשטרי נעדר הפרדת הרשויות – מודל שמהותו עוצמה טהורה המרוכזת ברשות המבצעת, שאין בו מקום לנורמה ולנוהג מרסנים, שאיננו מחויב לציבור שאמורים לשרת אותו (הפלסטינים) ושנעקר ממנו השיח על שאלות של הטוב המשותף והראוי מוסרית – זהו הרי בדיוק המודל של המשטר הצבאי הנוהג בגדה המערבית. מאחר שהוא קיים עשורים רבים, ומיליונים בישראל נחשפו אליו והפעילו אותו, בהם כמובן הקצונה הגבוהה, שעם שחרורה משתלבת במערכות הפוליטיות והאזרחיות, הרי שרציונל משטרי זה יובא בהדרגה מהשטחים לתוך ישראל פנימה. כך הוא הכשיר תודעתית את הסמכותנות. בישראל, שבה אין היסטוריה של פשיזם כמשטר וכתרבות, ושרבים מאזרחיה אף סובלים מטראומה בעטיו, תופעת הסמכותנות המקומית מתחילה לדעתי בעיקר מכאן."

הטכנולוגיה, חרושת התרבות –
"אילוז: אין להמעיט בחשיבות העצומה של הטכנולוגיה – דווקא זאת התרומה העצומה של אדורנו למרקסיזם, תרומתו וגם הסטייה שלו מהמרקסיזם הקלאסי. ברור יותר ויותר שאנו צועדים לקראת עולם שבו הבית הופך לקניון, למקום עבודה, לבר ולמסעדה, לבית קולנוע ולאולם קונצרטים, הכול בעשרים המטרים הרבועים של הסלון שלנו. אדורנו כבר הבין זאת בשנות ה-40, כשטבע את המושג ״חרושת התרבות״. הוא לא היה יכול לדמיין את האינטרנט, אבל רשת האינטרנט היא ההתגלמות המובהקת ביותר של הדמיון הדיסטופי ביותר של אסכולת פרנקפורט, היות שהיא מייצרת הפרדה מקסימלית של תחומי חיים רבים, שהיו קודם לכן קהילתיים וציבוריים, מנתקת בין האזרח לבין האדם הפרטי והופכת את האדם הפרטי לחשוב ולמרכזי יותר בזהות. האינטרנט אִפשר הפרטה גמורה של הזהות."

*

ציטוט מ"הימין הקיצוני החדש"

שחיקת המודל הליברלי והיעדר חלופה –
חוברס –
"לדעתי, אנו עדים בעיקר לשחיקה של המודל הליברלי הקיים, בשל מגוון סיבות בעלות משקל (אי־שוויון,אובדן זהות קהילתית, תחושת חוסר ערך וכבוד, הגירה, טרור ועוד). איננו מבחינים בארוס פוליטי סביב מודל אחר המצייר עתיד טוב יותר, ואיננו רואים דמיון פוליטי יצירתי בפעולה. לא הלאומיות, הגזענות, לא הדת והמסורת בגרסתן העכשווית, הן חלופות חדשות וסוחפות. הן אינן אלא שחזור של מערכות אמונה שאכזבו כבר בעבר, ולכן כוחן מוגבל."

הפשיזם –
"ייתכן אפוא שהפשיזם איננו בהכרח אידיאולוגיה, אלא יותר הישענות על עבר, על אומה, על טוהר העם ועל שימוש בכמה אסטרטגיות וכלים פוליטיים בסיסיים, ובהם ערעור על שלטון החוק, ערעור על האליטות הישנות, במיוחד על האינטלקטואלים, ערעור על כל פוליטיקה נאורה, וערעור על חילוניות. כל אלו מופצים במכונת תעמולה, הנתמכת על ידי תאגידים ועוד גורמים עשירים מאוד."

– הימין הקיצוני החדש מאת תאודור אדורנו