יומן שישי, 18.2.22
יום השישי הנורא, ועם ישראל מתעורר מרבצו, כארי רבץ מי יקימנו? הרבה דיבור, הרבה אנרגיות, הכנות לשבת, ניקוי שולחן, כרגיל.
העליתי כמה פוסטים, חלק גנוזים, אחד לא, לא כדאי לשתף בפייסבוק.
ובכלל, מה זה משנה מה אני אומר?
אתם צודקים בכל, ומקבל כל מה שאתם אומרים, נכנעתי (כבר מזמן).
אבל עדיין מותר להרהר במדינה זו, אז אני מהרהר.
דבר יפה שמעתי בהקלטה של מאמר בהארץ (על המעברות) –
צריך לשאול מי מרוויח מזה ומי מפסיד.
מרקוס אורליוס אומר –
"הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם."
אבל לפעמים אין ברירה.
ניטשה, לעומת זאת, אמר – 'הנלחם בחיה הופך לחיה'.
וישעיה אומר – 'אוי לי כי נדמיתי, כי בתוך עם טמא שפתיים אני יושב'. נדמיתי – יש המפרשים מלשון מיתה, אך יש המפרשים מלשון הידמות, וכן מובן מההקשר.
חושב על מושג הקודש, האם נשאר דבר קדוש? מה קדוש? ומה זה קדוש?
פאדיחה. קראתי ציוץ –
"אין לי דרך להפוך את הגלגל ולתקן את כל הנזק שנגרם לנו, אבל אני מאמין שלנפגעים אסור להוריד את הראש ואני לא מתכוון להוריד את הראש. השקר הוא רווחי, אבל לדוברי האמת אין מה להפסיד. לא כל עוד אנחנו דוברים אותה."
הייתי בטוח שזה ציוץ של מתנגד חיסונים, והגבתי – 'עדיף להיכנע'. אבל אז ראיתי שהכותב הוא דניאל עוז. מיד מחקתי.
עופר אומר (ביחס למצב עם רוסיה), שזה לא כל-כך מכבד ורציונלי להתנבא. צודק.
הרב בני לאו כותב על משה ש'בושש לבוא'. בושש מלשון התהמהות ומלשון בושה, 'ולא יתבוששו'. ואז הוא כותב שישראל לא זה ולא זה. ציטטתי לו את הגמרא – 'ישראל ביישנים הם'. האמנם?
ישראל גם 'העזים בשאומות', 'וחוצפא יסגא'.
יום אחד נצטרך לדבר על הסלולריים האלה.
מחשבות לעצמי 