חופש – היום

חופש – היום
מהו חופש? שאלה גדולה כמובן.
כתבתי על זה אתמול קצת – וגנזתי.
לפעמים צריך להרים עיניים מהספר ולהסתכל במציאות, והפילוסופיה הכבדה לא מועילה כלל.
וכשמרימים את העיניים ומסתכלים במציאות רואים שהחופש היום – אינו.
ראו מה קורה בקנדה, ראו מה קורה כאן.
אז כמובן, כל אחד יכול להתחפר לו בביתו, עם עולמו וסדר יומו, אבל כשמנסים לחשוב מחשבות כוללות יותר, אין דרך להודות אלא בכך.
לכן מיותר לדבר על ערכים מופשטים של חופש, כאשר הוא נעדר, אלא למטרות השבתו.
וזוהי גם 'בגידת האינטלקטואלים', כשם ספרו של בנדה. שתיקתם אל נוכח רמיסת הזכויות, העלמת העין שלהם, במקרה הטוב, והצטרפות לחגיגת העושק הפשיסטית, במקרה הרע, שלצערי נפוץ מאוד.
כך לפחות הדברים נראים מנקודת מבטי. אבל אני יודע שמעמדת הפריבילגיה הדברים אינם נראים כך, ולפריבילג יש מגוון רחב של כלים לכפות את דעתו – והוא עושה זאת.
אז מה הטעם לדבר על חירות? ומה הטעם לדבר על אמת?

ובאותו עניין, בגישה הדתית, בפרשת השבוע 'כי תשא' אנו קוראים על הלוחות שהכתב בהן היה – 'חרות על הלוחות', ודרשת חז"ל הידועה אומרת – 'אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.
האם זה נכון? אתמול בפוסט שגנזתי כתבתי גם על כך. לדעתי, זה לא כל-כך נכון. אבל אשריהם של אלה המאמינים בכך. לפחות יש להם תורה שהם הולכים לאורה. וכבר כתב שפינוזה שיש כמה אפשרויות – אפשר ללכת לפי האור הטבעי, אור השכל, וזה הטוב ביותר. ואפשר ללכת לפי מסורת התורה בלבד, וזה פחות טוב, אבל עדיין טוב. ואפשר להיות נעדר מזה ומזה – וזה הכי גרוע, ושם הוא משתמש במילים קשות.
גם הרמב"ם, בעצם, במשל הארמון שלו, הבחין בין המוני שומרי התורה, הסובבים את הארמון, ובין ההולכים אחר הדעת, שנכנסים לארמון, מי יותר ומי פחות. אבל מי שאין לו לא זה ולא זה – הוא בכלל בחוץ ועם עורפו לארמון, ומצבו גרוע מאוד, וגם הרמב"ם משתמש כאן במילים קשות.
אז אני לא יודע אם התורה, או הלימוד, באמת מביאים חופש, אבל יש להם מעלות מלבד זה.