לפני כחצי שעה כתבתי על זלזול באינטיליגנציה בישראל, והנה פרק בפודקאסט של מיכה גודמן 'מפלגת המחשבות', וגודמן בהחלט מציג מחשבה עמוקה ומורכבת, אני מאוד תומך בגישתו. אבל נראה שבישראל היום כי מוזנחת לקרן זווית (אף על פי שבנט עצמו מתייעץ עם גודמן.
גודמן מדבר כאן על 'חשיבה הוליסטית', שרואה את האמת בשני הצדדים, ולא תופסת צד בצורה אוטומטית. אני תומך גדול בגישה זו, אבל, כאמור, היא המיעוט.
וגודמן מוסיף ואומר שהרשתות החברתית מגבירות את הקיטוב הזה, כי כל צד מקבל תיגבור למה שהוא חושב ממילא, וגם זה נכון מאוד.
אני עצמי מנסה לקרוא גם ימנים וגם שמאלנים, הן ברשתות הן בספרים ועיתונים.
אבל בדקה 8 המראיינת, אפרת שפירא, מאתגרת אותו ואומרת, שגם הגישה הזו של 'האמצע' היא נוחה מדי. ביקורות כאלה הושמעו כלפי גודמן גם אחר פרסום ספרו 'מלכוד 67'. הוא אז מבחין בין גישת אמצע כזו לגישה הוליסטית, אך מודה שהביקורת תקפה לשתיהן.
אבל למעשה גישה הוליסטית היא קשה הרבה יותר.
מה שכן, הפרק נקרא 'החמור של בורידן', זה החמור שהיו לו שני מצבורי אוכל, אחד בימין ואחד בשמאל, אבל הוא לא החליט לאן לפנות ומת ברעב.
זו כבר בעיה הרבה יותר חמורה.
ודבר דומה לה מופיע בהפטרת פרשת השבוע, עליה כתבתי אתמול, בדברי אליהו – 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?'. כביכול ממש החמור של בורידן, אבל למעשה העם אז עבד גם את ה' וגם את הבעל, ואליהו מוכיחו על זאת. זו לא גישת 'לא זה ולא זה', אלא 'גם וגם'.
ממש כדברי קהלת, המקובלים עליי מאוד –
טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם.
קהלת ז, יח.
בחלק השני גודמן שואל – אז איך גורמים לחמור של בורידן להתחיל ללכת?
לפי המשפט על בית הלל ובית שמאי – 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים, והלכה כבית הלל'.
כלומר – בסופו של דבר יש הלכה, יש החלטה שהולכים לפיה.
ועניין שמדובר באותה המילה – הליכה והלכה.
והוא גם מצטט מקהלת – 'את הכול עשה יפה בעתו'. לכל דבר יש הזמן שלו.
יפה, דברים יפים.
נראה לי שגודמן כותב עכשיו ספר על גישתו הכללית הזו, כמובן שאקרא.
מחשבות לעצמי 