יומן ערב, 16.2.22
הבוקר העליתי את הציוץ שלמטה, של אבישי בן חיים, ותהיתי כמה אפשר לחזור על אותם דברים. אבל הבן אדם עשה מזה קריירה, ולמה שיפסיק?
ובערב ראיתי שיש בטלוויזיה ארץ נהדרת. אני לא צופה, אבל ראיתי לשנייה את קיציס, וגם הוא כבר עשרים שנה עושה קריירה מהנחיית התוכנית הזאת. הוא לא מצחיק ולא מראה כל כישרון, ואולי הדבר היחידי הייחודי שהוא עושה זה לומר שלום בצורה קצת מוזרה.
אבל זו ישראל, ממלכת הבינוניות. קבל ג'וב ושתוק.
מילא. אבל הערב אני חושב שאולי יש ממש במה שאבישי אומר. כלומר, בנט הוא ראש ממשלה עם שישה מנדטים, וזה לא כל-כך לגיטימי. אולי מכאן מתחיל כל הקלקול.
אז נכון, אמרו את זה כבר הרבה, אבל זה עדיין תקף.
וכן, זו ממשלה רעה מאוד. היא אמנם גם עושה דברים טובים, אבל בהסתכלות כוללת היא רעה. אין תחושת יציבות, אין יד מנחה. נראה כאילו אין ראש ממשלה בכלל, וגם כשהוא מופיע, יותר מחצי עם לא מאמינים לו. אין כל תחושת ממלכתיות. אנרכיה.
וכן, עריצות היא לא ממלכתיות ולא סדר, אלא בדיוק היפוכם.
במצב הזה, צר לי לומר, עדיף נתניהו. אמנם אינני כלל מחסידיו, אבל לפחות בזמנו היו ערכים מסוימים (אתם יכולים לצחוק), וגם לא הייתה אכזריות כזאת (אף כי אכן הייתה אכזריות אחרת, ובעיקר שקר).
ספינת הישראליות עכשיו שטה כאשר חלק גדול מהישראלים מנוכרים אליה. זה לא טוב, לא טוב בכלל.
אבל נראה שלאף אחד לא אכפת. כל אחד חי לו את חייו הפרטיים, שבדרך כלל נוחים.
טוב, אז אולי אני טועה. אולי כך הדברים צריכים להיות. באכזריות, באנרכיה ובניכור.
מחשבות לעצמי 