האמת ואלוהים

סליחה, אבל זה יהיה פוסט קצת מפחיד.

בפוסט המרושל שלי על פרשת השבוע ציינתי את הפסוקים הבאים, אך לא התייחסתי אליהם –

וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.

וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

ובהמשך –

וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה.

וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.

והנה, מהתכתבות היום בפייסבוק אודות יחס הפילוסופים למוות, הפנו אותי – מורי ורבותיי אייל ונחום – לקריאה חוזרת בפיידון של אפלטון. שם סוקרטס מתייחס למותו המתקרב, והוא אינו חושש מפניו, ועוד הוא אומר שחיים שהוקדשו לחשיבה הם ראויים, ואדם החי כך כלל לא פוחד מהמוות, משום שבחיים לא ניתן לדעת את האמת, בגלל מכשול הגוף, ואילו במוות מכשול זה מוסר.
והרי הדברים דומים מאוד למה שנכתב קודם בפסוקים!
ואכן, את הדבר הזה למדתי מאייל בשיעוריו.
אצרף את הקטע שבו סוקרטס מדבר על כך.