שפינוזה – מעגליות, הגדרות, חופש

טוב, אני כבר עייף, אבל אכתוב עוד משהו אחד על השיעור על האתיקה (בחיי, שיעורים לא השפיעו עליי ככה).
עלה נושא המעליות, ודווקא על ידי המרצה, שאמר ששיטת שפינוזה מעגלית, קלסטרופובית.
אז אני אמרתי שמעגליות הרי זה כשל לוגי. לא קיבלתי תשובה טובה לזה, אגב.
וגם קלסטרופוביה – מי רוצה לחיות ככה? תנו אוויר חופשי, חופש!
אבל האמת היא שעדיין לא הבנתי בדיוק מה מעגלי בשיטת שפינוזה, דבר זה עדיין לא הוסבר.
כן יש לי מושג לגבי זה, שהרי שיטת שפינוזה יוצאת מתוך אקסיומות, שהן מעולם לא הוכחו. כך שמדובר ב'אידאה פיקס', מוכנה מראש.
בעבר קראתי דבר מעין זה בספר 'כעלה נידף'.
ואם זה כך – היא בטלה ומבוטלת מהיסוד.
היא אוקסימורון (שהוא סוג של אומיקרון…).

ודבר שני הוא הגדרות.
כל שיטה פילוסופית מתחילה מהגדרות, וכך ראוי, וגם ראוי להגדיר היטב.
אבל כבר כתבתי שאלוהים מתוקף ההגדרה אינו מוגדר, ואף כי גם זה אוקסימורון.
הגדרה היא שימת גדר, גידור תחום מסוים, ואלוהים הוא הרי מחוץ לכל גדר.
'הרי השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי', אומר שלמה.
וזה, אגב, בדיוק הפוך לשיטת שפינוזה.
אז אתה רוצה לשים את אלוהים בגדר, בכלוב, כמו היה הוא חיית מחמד? חה.
אבל בחיים אנשים צריכים גדרות, וטוב שיהיו להם גדרות והגדרות, כדי שלא ייצאו מגדרם.
אבל עד אלוהים! תשאירו גורם אחד חופשי, גורם אחד שלא נשלט על-ידי זרועות הברזל ההרסניות שלכם.
ובכן, מכאן יוצא, שאלוהים הוא החופש. וממילא שהחופש ששפינוזה דיבר עליו אינו החופש האמיתי.

ואולי שווה להיכנס גם לזה. כי מהו החופש ששפינוזה מדבר עליו, אם הכול פועל מתוך חוקיות והכרח? זו שאלה ידועה, אך לדעתי עדיין לא פתורה. וכן, גם זה אוקסימורון.
תשובה אחת שנותנים הוא שאתה לפחות קובע את יחסך לדברים, תשובה סטואית שכזו. אבל גם היחס לדברים מותנה בעולם הסיבה-תוצאה, זה אינו פתרון כלל!
תשובה שנייה שנותנים, ששפינוזה עצמו נותן, הוא שחופשי הוא מי שפועל מתוך הכרח טבעו.
טוב, זה כבר יותר רציני, אבל האם אפשר לקרוא לישות כזו חופשית? היא אולי חופשית ל-, כלומר חופשית לפעול ללא מניעות רבות, אבל האם היא חופשית מ-, כלומר מעצם טבעה? האם היא חופשית 'באמת'?
אולי כן. אולי, לצורך המשל, הומוסקסואל הפועל מתוך הכרח טבעו ואין לו מניעות חיצוניות, כפי שהיו בעבר, הוא חופשי, וכן מאושר.
אבל אולי לא. לפחות בגישה הדתית לא. כי 'הכרח טבעו' מכונה בשפה הדתית 'היצר', ואילו הגישות הדתית מורות להתגבר על היצר, היהדות – על ידי צווים ואיסורים (והאומנם הם מצליחים להתגבר עליו?), והנצרות – על ידי מתנת החסד וכו'. גם כאן הגישות הדתיות הפוכות מגישת שפינוזה.

ואין זה משנה ששפינוזה בסופו של דבר מגיע למסקנה שהאושר מצוי בהכרת אלוהים, הכרה מהסוג השלישי. כי חשוב גם מה מושג האלוהים שלך, מה מושג החופש, וכן הלאה, כפי שפירטנו עד כה. וכפי שאמרנו קודם – המונחים שאנו משתמשים בהם חשובים.

ולבסוף, מחשבה שנייה ואחרת שיש לי בהקשר זה היא, ששפינוזה סגד לתבונה. היא מופיעה כאלה בדתות שונות, וגם בתנ"ך החוכמה מופיעה כישות אלוהית (ראו משלי ח, איוב כח). וכן גם בנצרות, רוח הקודש, שהיא צלע אחת בשילוש, היא רוח החוכמה. הנה כי כן, אולי בכל זאת שפינוזה היה אדם ירא אלוהים וסר מרע.