צ'ה וקינג

צ'ה וקינג
קודם היה בדעתי לכתוב על צ'ה גווארה, שאני תמיד הערכתי אותו. שחרר את קובה, הלך לשחרר את בוליביה, ובאמצע נלחם בעוד מדינה, לוחם זכויות אמיתי.
ומה אתם עשיתם? שתיתם קפה בבית הקפה בעיר וכתבתם פוסט בפייסבוק?
אבל בשנים האחרונות אני שומע האשמות נגדו, שהרג כ-3,000 אנשים בתחילת שלטון קסטרו. אכן, לא נעים.
אבל לדעתי פעילותו החיובית מאפילה על הכתם הזה. ובכלל, אני לא יודע במה נאשמו 3,000 האנשים האלה, כשעושים מהפכות יש גם נפגעים. 'כשכורתים עצים עפים שבבים'.
וכן, זה יכול לפסול תנועות מהפכניות בכלל, ובפרט – אלו הקומוניסטיות. אבל אני לא רואה זאת בחומרה כזאת. כי גם מי אמר שחייהם של תושבי קובה היו טובים יותר בלי זה?
אבל נכון גם כן שקסטרו שלט אחר-כך שלטון ארוך ואבסולוטי, וגם זה לא חיובי.

אבל אז צץ לי הציטוט של מרטין לותר קינג, שהבאתי בפוסט הקודם. הגישה שלו הפוכה לגמרי – מחאה לא אלימה. את זה הוא למד גם מגנדי, וגם מהמסורת הנוצרית, שכן היה כומר.

ואני מעלה את זה כי השאלה הזו בוערת גם עכשיו – באיזו דרך יש להתנגד למשטר העריצות המתגבש בעולם, למי שרוצה להתנגד, האם בדרכו של צ'ה, או בדרכו של קינג.

הנה בינתיים, בקנדה התגבשה מחאת נהגי משאיות, שבאו באלפיהם וצרו על העיר. בישראל אגב כמעט שלא מזכירים את זה, אבל זה כבר עניין אחר.
וגם פה בארץ ראיתי שמתארגנת מחאת נהגי משאיות נגד יוקר המחייה. אגב, מה העניין במשאיות? אולי זה פשוט מאפיין ההדבקה.
אני עצמי לא כל-כך מאמין בזה, אבל אולי אני טועה. אני הרבה יותר מאמין בהתארגנויות חברתיות פרטיות של עזרה הדדית.

ובמי אתם מצדדים, בצ'ה או בקינג? ואולי במלקולם אקס? או באף אחד?