בטעות כתבתי בפייסבוק ושכחתי שאנשים לא מגיבים, כי הם שבויים בקונספציית שקר (כן, או שאני בקונספציית שקר. הרי אני לא יכול לנצח במלחמה הזו, המלוכלכת מאוד ולא הוגנת), וגם כי הם חילוניים שומרי שבת, חש"ש, עם ישראל הקדוש והישר, שנלחמים נגד כפיה דתית, אבל בעצם מרכינים ראש מולה. אשריכם ישראל!
אז אעביר לפה, כך כתבתי –
ראיתי עובדה על משפחת עוז. תכנית קשה. לא חידשו למעשה דבר, אבל לראות בתמונות זה יותר קשה.
ועתה ארחיב – אכן תוכנית קשה, אבל גם משעממת ברובה. גם לא מוסיפים למעשה שום אינפורמציה חשובה, מעבר למה שפורט בספר, ובכתבות עליו אחרי צאתו, והראיונות שהיו בטלוויזיה, וגם כי זה נעשה בשיטת הטלוויזיה הישראלית המשמימה, שמושכת דברים כמו מסטיק, ועושה את כל העניין יותר מדי דרמטי, עם מוסיקה דרמטית והכול.
אבל גם, כאמור, בקטעים מסוימים זה אפקטיבי, והסיפור אכן קשה. ממש עלו דמעות בעיניי לרגע (לקראת הסוף). אז אולי יש בכל זאת משהו בהבאה הטלוויזיונית.
אבל גם הכול הוא כל-כך ישראלי-בורגני בצד הרע של המושג. הם עושים את המסגור, הם בוחרים איך לספר את הסיפור.
אני, אגב, למדתי טלוויזיה, כך שאני מבין דבר או שניים בנושא הזה, ואף שעברו שנים רבות מאז. וזה מוזר שהתחום שאותו למדתי הוא, בעצם, השנוא עליי ביותר עכשיו. למישהו יש הסבר לזה?
וזה אגב גם הסיפור הישראלי ביחס לפלסטינים. הכול מוגש מהזווית היהודית-ישראלית-בורגנית הפריבילגית. זה לא הסיפור האמיתי, ויש עוד דרכים לספר את הסיפור.
כאן הכול טרגי, חונק וחסר תקווה. אבל אפשר גם לספר סיפור עם תקווה, עם הכרה בסבל האחר, עם תיקון.
למשל, ספציפית כאן – אומרים שעמוס עוז נפטר, ולכן אין אפשרות לתיקון. אבל האחים עוד כאן. גליה, פניה ודניאל עוד כאן, והם יכולים לשקם את היחסים שלהם. למה לא להתרכז בזה?
זהו, אלו הם רשמיי (ויש עוד, שאיני יכול לכתוב). מקווה שמישהו יקרא.
מחשבות לעצמי 