מלחמה שאף פעם לא די לה

ממשיך לעבוד במרץ בשבילכם ובשבילי, בלי לקבל כל תמורה, אלא יותר דברים ההפוכים לה.
והנה – ביקורת פוסטים אמרנו – עירית לינור היום ציטטה משפט יפה של יהודה עמיחי (גם הפוסט הקודם על 'מה העבודה הזאת לכם' הוא מהפוסט שלה) –
'זו מלחמה שאף פעם לא די לה'.

ואכן, זה נכון לדברים רבים.
כך בהקשר שהיא מביאה – הרישום של הורה 1 והורה 2, או אבא ואימא, בטופסי מד"א. למי אכפת, למען השם? אבל אנשים צריכים שיהיה על מה לדבר ולהילחם.
או – וזה קצת יותר רציני – המשבר בין רוסיה ואוקראינה, שיובל נח הררי כתב עליו השבת בהארץ, ונראה שזה משבר רציני ביותר, שעלול לטרוף את כל הקלפים במפה העולמית. מלחמה שלא די לה.

טבע האדם להילחם, כך הוא מחווט מבחינה אבולוציונית, שהרי האדם הוא חיה מפותחת, שצריכה לשרוד בטבע. אלפי שנות ציוויליזציה כנראה שלא שינו את הטבע הגולמי הזה.
גם הדת והתרבות לא שינו אותו. הדת מטיפה לריסון היצרים, לחמלה ולחסד, אבל כמה דם נשפך בשמה? וגם התרבות מטיפה לעידון היצרים (פרויד) לתבונה (קאנט, למשל) וכן הלאה, אך גם היא לא עצרה את טבע האדם החייתי. ובהקשר זה נהוג להביא את דוגמת גרמניה, שהייתה שיא תרבותי, אבל הובילה את עצמה למשטר האפל ביותר שהתקיים מעולם. אכן, מלחמה שלא די לה.

ואולי אין טעם להילחם בטבע הזה של האדם – משימה חסרת סיכוי, אלא להכניס אותו למסגרות מאורגנות. למשל, מועדון דיבייטים. אבל בשאר הזמן, ובשאר הרבדים, להתייחס בכבוד איש לרעהו.

וכך – רעיון מהפכני! – בסכסוכים אזוריים אפשר לשבת לשולחן המשא ומתן… נו, שוין.
ויש עוד הקשר אחד שרציתי לציין בהקשר של המשפט הזה, 'מלחמה שלא די לה', אך אשמור זאת לפוסט מאוחר יותר.