מה העבודה הזאת לכם

בטקסט של הגדה של פסח נאמר –
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" (שמות יב כו), לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח), לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

כמה מחשבות על זה.
ראשית, הפסוק בתורה כלל לא מדבר על בן רשע, אלא על בן בכלל, בדומה לשאר השאלות המופיעות שם (שחז"ל איתרו אותן יפה) –
שמות יב –
כו וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

כלומר, הבנים שואלים מה פשר המנהג הזה, והאבות משיבים להם, יפה מאוד.
אז למה חז"ל שמו את השאלה הזו בפי הבן הרשע? מהסיבות הפדגוגיות שלהם.

למעשה (זה שנית), גם אני שואל את השאלה הזאת. הנה למשל אתמול שאלתי מהי תפילה? האם זה באמת נורא כל-כך לשאול? הרי חז"ל גם אמרו 'אין הביישן למד'. ואני באמת ובתמים לא מבין את הפרקטיקה הזאת. היא נראית לי זרה ומיותרת. ואף שאני יכול להבין טקסים דתיים, למשל בשירה משותפת, קריאה בתורה, דרשה.

ושלישית, גם שפינוזה שאל את השאלה הזו. ראו בפרקו 'על טקסי הקודש', שכבר כתבי עליו בבלוג השני, ושם למשל הוא אומר –
"מכל האמור ברור כשמש כי אין לטקסי הקודש ולא כלום לאושר, וכל טקסי הקודש שבברית הישנה, ואפילו כל תורת משה לא נתכוונו אלא לממלכת העברים, ומכאן שלא נתכוונו אלא לתועלת הגוף".

כלומר, מה שהוא אומר בעצם הוא 'מה העבודה הזאת לכם?', ולכן באמת החשיבו אותו ככופר ורשע.

אבל ראשית, שפינוזה לא היה רשע כלל. גם הייתה לו תורת מוסר מפותחת, וגם בביוגרפיות שלו מציינים שהוא היה אדם חביב ביותר.
ושנית, גם אם רשע, הרי גם הרשע שבהגדה מסב עם כולם על השולחן, אז למה את שפינוזה החרימו?

ורביעית (מהספירה הקודמת), הנוסח אומר שם 'לפי שהוציא את עצמו מהכלל כפר בעיקר', וגם לזאת שווה להתייחס.
ראשית, אם בשפינוזה עסקינן, הרי שלא הוא הוציא את עצמו מהכלל, אלא הכלל הוציא את עצמו ממנו.
שנית, ראו כמה חשיבות מייחסים חז"ל להשתייכות לכלל, לקבוצה. זה היה כנראה דבר מאוד נחוץ בגלות, בה רוב הקהילות היהודיות היו סגורות ומאוימות, אבל הנה גם היום בישראל זה מעין צו עליון, ומי שמפר אותו, או אף מערער עליו, מיד נחשב 'בוגד', המילה הקשה הזאת.
ושלישית, בהקשר הזה אני מביא משפט אחר, שהוא אחת המידות שבהן נדרשת התורה, לפי רבי ישמעאל –
"כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא".
מה המשמעותית הלימודית של זה – לא משנה (ראו בויקיפדיה, מידות שהתורה נדרשת בהן), אבל בעיניי יש כאן כלל עמוק יותר -פרט, אידיבידואל, שיצא מהכלל, מחברה מסוימת, אין הדבר מלמד עליו, או לא רק עליו, אלא הדבר מעיד על החברה ממנה יצא, על הכלל.
ואכן, אם נחזור לשפינוזה, המשל האהוב עליי בזמן זה, יציאתו מהכלל מאפיינת את החברה היהודית כולה בזמנו.
ולרבי ישמעאל, אגב, יש שם עוד כלל –
"כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש".
שוב, ההקשר הלימודי לא חשוב כאן, מעניינת אותי ההרחבה שלו –
כל דבר, פרט, שהיה בכלל, בחברה, ויצא לדון בדבר חדש – מחשבות חדשות, אי אתה יכול להחזירו לכלל, לחברה, להסכמה, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש – אני מפרש: עד שיכריזו בפירוש שהוא חזר לכלל.
כך, קלויזנר אמר על שפינוזה 'אחינו אתה' וניסה להחזירו לכלל, אך אמנם – כפי שנאמר אתמול בשיעור – להכרזה הזו אין תוקף מבחינת ההלכה הרבנית.
אלא שהיום, תודה לאל, יש גם חילוניים בעולם, והם לא הבנים הרשעים (טוב, לא כולם).