היום גם רחל אליאור, שאני מעריך מאוד, כתבה פוסט על ספרו של דניאל עוז, פוסט שאיני מסכים איתו, אך גם לא מופתע. שורה של אנשי רוח יוצאים בהגנה על עמוס עוז, חברם, ומגנים את גליה. מגינים ומגנים.
בכל מקרה אנסה לפרק קצת את הטקסט של אליאור (אולי אפשר לקרוא לזה דקונסטרוציה, כמו של דרידה?), ונראה מה ייצא.
תחילה, עולה נושא האמת –
"האם אמנם יש קיום לאמת של האחד, המושתתת על מחיקה מוחלטת של כל האחרים? השותפים לאותה משפחה, לאותן נסיבות חיים ? לאותה ילדות? לאותם הורים?
כלומר, השאלה היא למי יש מונופול על האמת החורגת מזו שלו ונוגעת בחיי זולתו? מה גבולות זכותו של הנפגע או הרואה עצמו כנפגע, לפגוע בשם האמת שלו בזולתו, בפרהסיה, בהפתעה, במחיר פגיעה כבדה בכל המשפחה? מה גבולות זכותו של בן משפחה להכאיב לזולתו, המת או החי, בשם בקשת האמת שלו? היכן נעצרת זכותו של הפרט להניף גרזן על כל ההיסטוריה המשפחתית המשותפת?".
אבל, האם בכלל קיימת אמת? האם לא הסכמנו, בהגות הפוסטמודרנית, שיש רק נרטיבים? ודאי שביחסים משפחתיים וביחסים בכלל יש רק נרטיבים, נקודות מבט, רגשות.
ומי פה המוחק? האם גליה מוחקת את בני משפחתה? לא, היא רק כתבה על יחסיה עם אביה. נראה שלהפך – מוחקים אותה. והתגובה ההיסטרית של הנוגעים בדבר לספרה רק מחזק את טענתה. ראו איזה קו אחיד מציגים מולה. מי יכול לעמוד מולו? מדוע שלא תנסו לרצות אותה, לשקם יחסים, להזכיר לה דברים טובים?
ועל המחבר היא כותבת –
"לכל אורך הספר ניכרת הכתיבה המדויקת, המהורהרת, החכמה, השקולה, המתונה והמפוכחת, של מחבר המצטיין באצילות נפש, בגילוי לב, באיפוק ובשיקול דעת, ברצון אמיתי להבין את אשר התרחש ברשות הרבים, שמשפחתו נזרקה אליה, על פי תחושתו על לא כל עוול בכפה, ובהיסוס מלקבוע אמיתות נחרצות בדברים הנוגעים למסתרי הנפש. במשפטים רבים בהם ניכר ייחודו של מחבר הנזהר בכבוד הבריות ובזכותם לפרטיות, מצאתי חכמה, בינה ודעת, מתינות, איפוק ופיכחון".
תחושתי למקרא הדברים – אילו סופרלטיבים! והנה שוב, בן אחד חכם וטוב, ואילו בת אחרת סוררת ורעה, כביכול. והרי זה מה שהיא דיברה עליו! זה העוול!
והיא ממשיכה –
"אני מאמינה בעניין זה של קול המון השש לחרוץ משפט, מכאן, וקול המעטים המבקשים צדק, מכאן, בדבריו של מבקר הספרות החכם, שלמה גרודזנסקי:
“זאת היא החכמה, לקלוע מבעד לקורי העכביש של המוסכמות המכובדות, ללב לבה של הממשות הדחויה”."
ממש לא להאמין שאני קורא את זה. הציטוט הוא חכם, אבל מהם 'המוסכמות המכובדות'? האם הצידוד בגליה, או הצידוד בעוז, כפי שעלה בציטוט הקודם שרק עכשיו קראנו?
ברור שה'ממשות הדחויה' היא הצד של גליה. הצד של עוז ומקורביו הוא הצד הפריבילגי והחזק כאן.
אבל היא לוקחת את זה לכיוון הפוך –
"אני מעדיפה את הממשות הדחויה העומדת בסימן האמת הנסמכת על עובדות הניתנות לאישוש ולהפרכה, על פני המוסכמות המכובדות והמקובלות המתבססות על אמת חד-צדדית נחרצת ופסקנית, נטולת כל אישוש, הנוטלת לעצמה את זכות הפגיעה חסרת המידה בכל משפחת המוצא, כמו את בלעדיות הזכות לכאב".
ועוד היא מביאה דברים של חיים באר –
"חיים באר כתב בספרו האחרון, “צל ידו”, על הדרך שבה הוא מאמין שראוי לנהל חשבונות משפחתיים כואבים: – “בראייה מפויסת ומשלימה עם אבא – ביושר ובאהבה…צירוף זה הוא הקשה והמסובך שבצירופים האנושיים בהתייחסותנו אל הזולת. מה אמיץ יותר מלראות דברים ביושר, במידת הדין, שאין לפניה אלא מה שהעיניים רואות, ומה חנון יותר מלראות דברים מתוך אהבה, אהבה שמקלקלת על פי רוב את השורה בטשטשה את הצללים, את הרע. וכמה נדיר וכמעט בלתי מושג צירוף חד־פעמי זה של אהבה ויושר, החפים מכל שנאה ורחמים”."
אני חותם על כל מילה של באר!
ואליאור כותבת על כך –
"מדבריו משתמעת התובנה, שאני מסכימה איתה בכל לבי, שאין זה מן הראוי לאנשים מבוגרים שהוריהם באים בימים או הסתלקו מן העולם, להתכנס בעלבונם ובכאבם, באכזבתם ובתסכולם, קל וחומר שאין זה מן הראוי לנטור טינה, שנאה וקנאה ולהכאיב ללא צורך לכל הקרובים שנותרו בחיים ולהשאיר אדמה חרוכה לילדים ולנכדים, לדודים ולסבים.
הדרך הראויה היא למי שהדברים טורדים את רוחו או מעיקים ומכבידים עליו, לדבר בגילוי לב או לכתוב ביושר ובתעוזה את הכאב, את הבושה, העלבון והזעם, את הניכור והעוינות או את הכעס, הקנאה, השנאה והחשבון, אך גם למצוא דרך לבטא את האהבה, הרחמים, הפיוס והסליחה."
כאן דווקא אני נוטה להסכים. אבל דוק – אליאור עצמה כותבת שיש מקום לכתוב את הכאב. אני חושב שפסיכולוגים יסכימו עם זה. לא טוב לשמור דברים בבטן. וגם לחלק השני הם יסכימו – טוב ללמוד גם לסלוח, עד כמה שהדבר אפשרי. וגם אני מסכים לזה.
והיא ממשיכה –
"וראוי לאדם לנהוג בבני משפחתו במידת החסד, האהבה הסליחה, הפיוס והרחמים ולא בשנאה וקנאה, חשבון ונקם".
כן, המשך לקודם. ורק נעיר שזה כלל-אצבע נכון, אבל לא תמיד הוא מתאפשר.
אבל באופן מוזר, לאחר שאליאור מזכירה את הסליחה והחסד, היא פתאום כותבת פסקה על החוק –
"אולם כאן בדיוק נכנס החוק וכאן נכנסת הנורמה התרבותית המבחינה בין פשעים שאפשר להוכיח, המתרחשים בעולם המעשה, שאפשר לחקור, להאשים ולהביא עליהם לדין, ובין חוויות המתכנסות לתחומי התודעה והחווייה המופנמת, לתחומי הפרופורציה והפרשנות, התלויים בשיעור ומידה ובתוקף הנסיבות. החוק, המשפט והנורמה רחוקים משלמות אבל הם מניחים סיכוי לשיפוט הוגן של טענות שני הצדדים, המאשים והנאשם, ולא רק קשב לקולו של צד אחד הזועק שנעשה לו עוול ומטיח אשמה חמורה, שהנאשם המת אינו יכול להגיב נגדה. התרבות החליפה את נקמת הדם, הנעשית תמיד בידי הנפגע בחמת זעמו, המשוללת כל אחריות לאחר ולמשפחתו, בתביעה למשפט צדק של המדינה שיש בו דין ודברים, כלומר שבו נשמעות הטענות והמענות שני הצדדים ולא רק של צד אחד, בדיוק כדי להפקיע את זכותו של היחיד הנפגע הזועם, חסר האחריות בכעסו וזעמו, או זה הרואה עצמו כנפגע הפטור מכל אחריות לאחר, להאשים, לשפוט, להרשיע ולהעניש במעמד צד אחד, מתוך חמת זעם ורגשי נקם, ללא שום סייג של הוכחה נדרשת וללא שמיעת הצד השני וטענותיו".
אני לא חושב שהחוק קשור לכאן, ובכל מקרה זה לא עניין לבית המשפט. אני מסכים דווקא עם מה שנכתב קודם – זה עניין של סליחה וחסד, לא חוק, ולא דין.
והיא מסיימת –
"אחתום את דבריי בתזכורת:
אחריות נגזרת מלשון אחר
ושורש המילה מדינה הוא דין
חשבו לרגע על דבריה של חנה ארנדט:
היכן שאין אחריות, אין גם אשמה;
והיכן שאין אשמה, אין גם פשע;
והיכן שאין פשע, אין גם קורבן.
בספרה של גליה שבחרה להתנכר להוריה ולמשפחתה שנים רבות, אין שום אחריות משום סוג ביחס לאחרים במשפחת המוצא שלה, שזהותם נמחקת וקולם נמחק, על כן היכולת לקבל את האשמותיה ביחס לאחד מבני המשפחה, מוגבלת מלכתחילה. אם אין תוקף להאשמותיו של מי שמוחק את האחריות לאחרים מבני משפחתו, אז אין גם פשע. ואם אין פשע אז גם אין קורבן. להאשמה שאין בה פשע ואין קורבן קוראים עלילה".
האמת שלא הבנתי כל-כך את דברי ארנדט, אבל הבנתי היטב את דברי אליאור – היא מאשימה את גליה ביצירת עלילה!
וכאן אני תמה, ואף קצת כועס. מניין לך זאת? האם היית בנעליה?
אך שוב, הדגשתי שני קטעים – באחד היא כותבת על מחיקה של בני המשפחה, ובשני יוצרת מחיקה בעצמה – אין קורבן!
האמנם אין קורבן? זו-זו המחיקה! זה הדבר שגליה דיברה עליו!
וכן, כמה חכמים היו חכמינו (שלמדו מישוע), שאמרו – הפוסל במומו פוסל (תקף גם, ועוד יותר, לפוסט הקודם שהתייחסתי אליו אתמול).
אבל לסיכום רק אומר, שזו רק קריאה שלי בדברים, נא אל תכעסו. גם איני בא לקבוע שום דבר, רק מעלה הרהורים.
כמו כן, אני מכבד את כל הנוגעים בדבר, ודאי את עמוס עוז, שהערצתי, וכן את רחל אליאור, שאני מכבד ומעריך מאוד, ומשניהם למדתי המון.
זה הפוסט המלא –
https://www.facebook.com/1421059579/posts/10221815174234816/
מחשבות לעצמי 