ואהבת – מכתם

קצת דיון באהבה, והפעם איעזר בויקיפדיה.
כללית, אני נאמן לכלל – Keep it simple. אבל יש קצת סיבוכים.
הפסוק בויקרא אומר – 'ואהבת לרעך כמוך', ונכתבו עליו הררי מילים. לא אתעכב על כולם.
אני רוצה להתעכב על שני דברים (שאמנם כבר כתבתי עליהם לא מזמן) –
1. מיהו רעך?
2. האם יש לאהוב את הרַע?

לגבי שאלה 1, הרי שבאופן כללי, ביהדות רעך הוא רעך היהודי, ואולי אף – שומר המצוות, ובנצרות הוא כל אדם.
כך נכתב בויקיפדיה –

"הרמב"ם פוסק במצווה ר"ו: ”לאהוב כל אדם מבני ברית, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'.“ וכן הוא פוסק:

מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו; והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא.
— משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ו', הלכה ג'

והוא גם קובע את הכלל: ”כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותן אתה לאחיך בתורה ובמצוות.“ (משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק י"ד, הלכה ב')"

אבל מהרבנים האחרונים היו שהציגו תפיסה אחרת, כפי שממשיכים שם בויקיפדיה –

"אהבת אדם שאינו יהודי
רוב רובם של פרשני המקרא והפוסקים החזיקו בפרשנות חז"ל לפיה מצווה זו מחייבת את האהבה ליהודים בלבד. יחד עם זאת, בספר שערי קדושה כתב רבי חיים ויטאל שראוי לאדם החסיד לאהוב את כל הבריות ואפילו גויים. וכן כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בכמה מקומות, גם כפירוש לפסוק. בעקבות מאורעות תרפ"ט כתב הרב קוק על יחסו לאומה הערבית בארץ ישראל ומחוצה לה: "ברצוננו לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' לא רק לגבי יחידים, כי אם גם לגבי האומות". גם בעל ספר הברית פנחס הורוויץ, הרב אליהו בן אמוזג וגם בספר כוס ישועות של נתן פרידלאנד, מצווה זו מפורשת כחלה על כל האנושות. לדוגמה, בפירושו למקרא הרב בן אמוזג כותב: ”ממה ששנה וכתב 'ואהבת לרעך כמוך', ולא אמר 'לבני עמך', שמענו שבכלל רעך כל מין האדם…“ (אם למקרא, ויקרא יט, יח). גם באחד ממכתבי רבי יוסף משאש נכתב כעין דבריו של הרב בן אמוזג."

ועוד בעניין זה מובאת שם המחלוקת בין רבי עקיבא ובן עזאי –

"על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא, מגדולי התנאים שחי במאות הראשונה והשנייה לספירה, "זהו כלל גדול בתורה". התנא בן עזאי מבקר אותו ואומר "'זה ספר תולדות אדם' זה כלל גדול מזה". ובבראשית רבה הסבירו את הביקורת בכך שבעוד הציווי "ואהבת לרעך" מגביל את מושא האהבה רק לחברים או לבני אותו עם, והדגש "כמוך" מגביל את מידת האהבה רק למידה שבה אדם אוהב את עצמו, הרי שהפסוק המלא ”זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ“ מדגיש שכל בני האדם נבראו בצלם האלוהים וכולם אחים בני אותו אב, ולכן מחייב את אהבת כל האדם – ובכך הוא כלל גדול יותר".

את המדרש הזה הבאתי כמוטו לספרי על צלם אלוהים, ואני צידדתי בדברי בן עזאי. לעיקר שלו יש שני יתרונות – א. הוא מכוון לכל אדם. ב. הוא לא מחייב אהבה, מספיק יחס מכבד.
אבל אולי טעיתי בזה. אחרי הכול, מי זוכר את דבריו של בן עזאי? וכולם זוכרים את דבריו של רבי עקיבא.
ורבי עקיבא, בעצם, גם הוא דיבר על מעלת האדם הנברא בצלם, ובדבריו הבאים יש גם ערך בבחינת רעיון 'בחירת ישראל' והיחס לגויים –

"הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם.

חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט), כי בצלם אלהים עשה את האדם.

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום.

חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד), בנים אתם לה' אלהיכם.

חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה.

חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד), כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו."
אבות ג, יד.

אז יש כאן ראשית – חביב כל אדם, ושנית – חביבין ישראל, ולמה? כי ניתנה להם כלי חמדה, כלומר התורה, לא איזה יתרון גנטי או גזעי.
נראה לי שגישתו של רבי עקיבא חיובית מאוד, ולא סתם על שמו קמה התנועה (שהייתי חבר בה בעבר) – 'בני עקיבא'.

*

ולגבי שאלה 2 – כאן ראוי להביא את המדרש הידוע על ברוריה (מתוך ספר האגדה) –

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י, עמוד א.
בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַ' מֵאִיר הָיוּ בַּרְיוֹנִים, וְהָיוּ מְצַעֲרִים אוֹתוֹ הַרְבֵּה.

הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם רַ' מֵאִיר שֶׁיָּמוּתוּ.

אָמְרָה לוֹ בְּרוּרְיָה אִשְׁתּוֹ: מָה דַּעְתְּךָ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" (תהילים קד, לה)? – וְכִי כָּתוּב "חוֹטְאִים"? "חֲטָאִים" כָּתוּב;

וְעוֹד, הַשְׁפֵּל לְסוֹף הַמִּקְרָא: "וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" (שם) – כֵּוָן שֶׁיִתַּמּוּ חֲטָאִים – וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם. אֶלָּא בַּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה – "וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם"!

בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה.

*

עד כאן מהמקורות היהודיים. והנה, למעשה הם קרובים מאוד לגישה הנוצרית – הן הדגש על האהבה של רבי עקיבא, והן הסליחה לחוטאים של ברוריה.

*

ולגבי הבחינה הלשונית, שהייתי נוהג לחתום בה בבלוג הקודם. גם כאן יש גורם לשוני מעניין, והוא הכפילות של המילה רע – רֵע (בצירה) ורַע (בפתח). מה המשמעות של כפילות זו וממה היא נובעת? זה דבר שעוד צריך לעיין בו.
עקרונית רע מלשון להתרועע, להיות ביחד, ורע הוא מלשון רעוע, לא יציב. אך מה הקשר ביניהם? כאמור, צריך עיון.
(אך לא נראה לי שמכאן אפשר ללמוד שיש לאהוב את מי שמרע לך, כמו היה כתוב ואהבת לרַעך. ויש אגב גם ראיות לכך – בפעם אחרת).