ואהבת (ב)

טוב, הפעם אפנק אתכם עם שני סרטונים משיחיים.
האחד על אהבה –

זה העיקר הגדול בנצרות, וכאן מובאת אגרת אחת יפה המדברת עליה. דנתי בה בעבר.
ובעקבות הסרטון הזה העליתי את הפוסט הקודם על היחס לואהבת ביהדות. ושם מצאתי שהגישה מאוד קרובה לנצרות, אצל רבי עקיבא ואצל ברוריה. וזאת גם אם נתעלם לרגע מההפניה של הציווי הזה ליהודים בלבד.
אבל, אני שואל, למה לא ללכת למקור? למה לא להביא דבר בשם אומרו? מי שאמר זאת והדגיש זאת לראשונה הוא ישוע, אז תנו לו את הכבוד הראוי.
נראה שיש כמה יהודים שצריכים לעבור ריהביליטציה. אחד מהם הוא שפינוזה (אך כבר אמר פרופ' קלויזר – אחינו אתה! אחינו אתה!), והשני הוא ישוע (גם עליו כתב פרופ' קלויזר ספר, שהיה פושר למדי (קראתי), אבל הותקף קשות בגללו. לעומת זאת, פרופ' פלוסר גם הוא כתב עליו לפני שנים לא רבות, והוא דווקא לא הותקף). אבל למה אני נמשך רק לדחויים?

והשני –

הוא שואל – האם המסורות של הרבנים, שכה חשובות לעמנו, חשובות לאלוהים?

כן, ממש ענה לי לשאלה הקודמת. אבל זה מה שיו-טיוב הציע לי (יש לו רוח מיוחדת…).
ובכן, נאמנות לאלוהים, או לאמת, או לעצמך, היא ודאי יותר חשובה מנאמנות למסורות, או למשפחה.
וזה מתקשר גם לפוסט של פרסיקו מלפני יומיים, על אברהם ומשה. רציתי לענות שם – אברהם הוא אבינו, ומשה הוא רבנו. וכאן הם מזכירים את ההלכה שיש לשמוע לרב לפני ששומעים לאב.

ועוד כאן – התייחסות לקושי בדבריו של ישוע, שבא ליצור סכסוכים במשפחה, כביכול. אז הם מסבירים זאת בכיוון הזה.
אבל זה דבר לא פשוט. נאמנות למשפחה, וכן לעם, היא דבר חזק. קשה לבטל אותה בקלות, וגם לא בטוח שנכון. ומה דעתכם? מה כאן גובר?
(ורק אדייק, שאין המדובר באי נאמנות או בבגידה באמת, אבל זה עשוי להיראות כך).

לבסוף, את הדברים האלה אני יכול להעלות רק כאן. במרחבי השיח בחברה הישראלית אין כל דיבור על כך, ונראה שהדיבור על כך הוא אסור. לכן אני נשאר בבדידותי.
להשתמע.