עוד על בחירה וחירות

פוסט המשך על בחירה וחירות, בעקבות צפייה חוזרת בסרטון ששיתפתי בפוסט הקודם, על האתיקה של שפינוזה, וגם מחשבות כלליות.

אולי הצורה הטובה ביותר לעשות זאת היא על-ידי רשימת מושגים. ובכן –
דפוס – לאדם יש דפוס התנהגות שהוא משועבד לו. אבל דפוסי התנהגות אפשר לשנות, וזו החירות. מעניין אגב שרש"י מפרש 'בצלם אלוהים' – בדפוס שלו. זה לא כל-כך מקובל עליי, אבל כאמור מעניין. וגם הגמרא בעניין זה אומרת, שאדם יוצר מטבעות באותה תבנית, ואילו באדם כל אחד הוא ברייה ייחודית. ומכאן למונח קרוב –
הרגל – הרגל הוא סוג של דפוס, אבל לא של אופי, אלא של התנהגות. וגם אותו ניתן לשנות. למעשה, לכולנו יש הרגלים, וזה לא דבר רע, כי כך נוח יותר לפעול. מה שנחוץ הוא לנטוע הרגלים חיוביים ולשרש הרגלים שליליים, לא להימנע מהרגל בכלל.
עריצות – מול החירות ניצבת עריצות. זו גישה שבאה לכפות את צורת ההסתכלות שלה על הזולת. יש עריצות באדם, והיא יכולה להיות גם במדינה. מעניין אגב ששורש ער"ץ משמעו פחד, ואכן עריצות מונעת מפחד ויוצרת פחד.
תאוות – תאוות מכריחות אותנו להתנהגות מסוימת, והן האויב הגדול של הדתות. ביהדות אומרים – כפי שלייבוביץ נהג לסכם – יתגבר! בנצרות אומרים שחסד האל גובר על התאווה. ועוד יש מה להאריך בזה.
מדע – המדע בנוי על מתכונת של סיבה ותוצאה, אין בו חירות. מכאן אפשר להבין את המצב היום, בו מדברים גבוהה-גבוהה על יתרון המדע, אבל חירויות האזרח הולכות ונגזלות.
רציונליות – היא הבסיס למדע. לפי שפינוזה בה נמצאת החירות, כי ברגע שאתה מבין את התנהגותך אתה יכול לשלוט בה. ובכן, זו באמת הייתה סיסמת הנאורות, אך הצורה בה העולם התפתח די הקריס את הפרויקט הזה.
אקטיביות ופסיביות – לפי שפינוזה האדם המשועבד הוא פסיבי, והחופשי אקטיבי, אם הבנתי נכון. עליי זה לא כל-כך מקובל. בכל מקרה, זו גם חשיבה גברית מאוד. האם אין חירות גם בדרך ההתנהגות הנשית? וגם כאן הדברים עוד ארוכים.
דיאלוג – אני מציין מונח זה רק כי הוא ניגודו של העריצות שהוזכרה קודם. בדיאלוג שוויוני שום צד לא כופה את עצמו על השני, וממילא מתקבל חופש. הוא גם מפרה יותר את החשיבה ומוביל להתקדמות העולם.
פסיכואנליזה – שפינוזה בעצם מציע תורה פסיכולוגית מדעית, ומי שעשה זאת אחריו ביתר שאת הוא פרויד, שאומר ממש כמו שפינוזה, שהמטרה היא להבין את הרגשות והדחפים שלנו. אבל האם הבנה שלהם אכן מביאה לשחרור? לא ממש. גם פרויד הודה שהטיפול שהוא מציע יכול לכל היותר להוביל ל'אומללות נסבלת'. אבל איני שולל לחלוטין, שהרי טיפול טוב כן יכול להביא להתקדמות ולשיפור.
עריצות התבונה – זה כבר מונח שלי ואנסחו כשאלה – האם התבונה אכן מביאה לחירות או לשעבוד? האם יש חופש בהיגיון? אני אגב חושב שכן יש הרבה תועלת בתבונה, אך לא צריך להשתעבד לה.