ועוד דבר, חשבתי לכתוב היום תובנה פוליטית בעקבות הקריאה בשפינוזה, שאת ספרו 'מאמר תיאולוגי מדיני' סיימתי לקרוא היום, וביום חמישי כנראה אתחיל בלימוד קבוצתי ב'אתיקה שלו'. אבל אז ירדתי מהרעיון. אלא שעכשיו ראיתי ביטוי דומה בציוץ אחד, שאצרף, ולכן בכל זאת אכתוב.
שפינוזה מבחין, וכן הרמב"ם, וגם אחרים, בין השכל והדמיון, או בין הכוח הדברי והכוח המדמה.
כאן גם יש מחלוקת בין השניים – הרמב"ם סובר שהנביאים ניחנו בשניהם, גם היה להם כוח שכלי גדול, וגם כוח מדמה גדול. ואילו שפינוזה חושב שהיה להם כוח מדמה בלבד.
זה לא העניין, אך אעיר כי לדעתי האמת היא איפשהו באמצע, או בצד. הנביאים לא היו פילוסופים או מתמטיקאים, אבל היו אנשים חכמים מאוד, ומספיק רק לראות את העושר הלשוני המדהים שלהם בשביל להיווכח בכך.
אך נחזור לענייננו. מה שחשבתי הוא, שעד כמה שאנחנו אוהבים או לא אוהבים את נתניהו, חייבים להודות שתקופת כהונתו התאפיינה בשכל רב, בתבונה. או כפי שאומר הצייצן למטה – באינטלקט. וכהונת בנט, לעומת זאת, אינה כזו. אדרבא, היא רדודה ושוגה בדמיונות ובמחזות עוועים. ניתן אם כך לומר שמה שמאפיין אותה הוא הכוח המדמה.
לפי הרמב"ם למנהיגי המדינות אכן יש כוח מדמה גדול, אך השליט הרצוי – כך ודאי לפי אפלטון – הוא דווקא מי שהתבונה מנחה את צעדיו.
בכל זה איני בא לאשר את כהונת נתניהו, משום שדברים רבים שהוא עשה לא היו לרוחי כלל, אבל בכל אופן חייבים להודות שהיא הייתה מושכלת.
מחשבות לעצמי 